קבוצת הכדורגל הגרועה בעולם וטאיקה וואיטיטי פשוט נהנים לשחק

אחת התבניות העלילתיות המשומשות של סרטי ספורט (וחינוך) היא זו שמספרת על מאמן סרבן שנשלח למקום רחוק לאמן קבוצה של חסרי סיכוי, ובזמן שהוא הופך אותם לקבוצה מנצחת, הם ממיסים את לבו הנוקשה. חלקו הראשון של "הגול הבא מנצח", שמבוסס על סרט תיעודי מהולל באותו שם מ-2014, נראה כמו פרודיה טובת לב על סרטים מסוג זה (כולל אזכורים תכופים של "קרטה קיד" ו"יום ראשון הגדול" עם אל פצ'ינו כמאמן פוטבול). זה החלק הנהדר של הסרט, שגרם לי לצחוק כמו שלא צחקתי מזמן. בחלקו השני המרחק בין הצחוקים גדל והסרט הופך לדרמת ספורט כמעט קונבנציונאלית, עדיין חביבה אך פחות מפתיעה, כולל סצנת וידוי דומע של המאמן.

>> ממזרים בעלי כבוד: "תוכנית א'" לא מצליחה לנקום או לקלוע

אחרי "ג'וג'ו ראביט" ושני סרטי "ת'ור", טאיקה וואיטיטי הניו זילנדי חוזר לסביבת ילדותו, בערך, לספר את סיפורה של קבוצת הכדורגל של סמואה האמריקנית, שנודעה כאחת החלשות בעולם. וואיטיטי עצמו מקבל את פנינו בתחילת הסרט בגלימה צבעונית של כומר ואומר לנו שהסיפור אמיתי, עם תוספות. סיפורי אנדרדוג מתאימים לבמאי היהודי-מאורי כמו גלימה צבעונית של כומר, ואצלו הם נשארים אנדרדוגים עד כמה שאפשר (כי במארוול אי אפשר) בלי להפוך לאלופים כמו רוקי.

סמואה האמריקנית הוא שטח חסות של ארה"ב (כמו פוארטו ריקו) על אי קטן לא רחוק מניו זילנד. רוב רובם של 50,000 התושבים במקום הם סמואנים, כמו אמא של דוויין ג'ונסון. הרקע לסיפור הוא שב-11 באפריל 2001 נבחרת סמואה האמריקנית שיחקה מול נבחרת אוסטרליה במוקדמות מונדיאל 2002, והפסידה 0-31, תוצאה שנכנסה לספר השיאים של גינס. ב-2014 ההפסד הזה עדיין צורב, ורוב הכדורגלנים מהנבחרת ההיא פרשו. שלושה שבועות לפני מוקדמות המונדיאל מגיע אליהם המאמן האמריקאי יליד הולנד, תומס רונגן (מייקל פאסבנדר), כדי לנסות ללמד אותם לתקוע גול אחד, לפחות, וכדי שלא ידורגו שוב במקום האחרון בעולם.

רונגן נשלח לשם על ידי אשתו הפרודה ממנו (אליזבת מוס), אחרי שאיבד את עבודתו בארה"ב, והוא כועס ומתוסכל ומטביע את צערו בשלל סוגים של אלכוהול. כשהוא מתוודע לראשונה לשחקנים הוא נדהם לגלות שהם לא מבינים כלום בכדורגל מקצועני – הם פשוט נהנים לשחק. הפתעה נוספת היא המפגש עם ג'איה, טרנסג'נדרית שמשחקת בנבחרת כשווה בין שווים, ולא נראה שזה מזיז משהו למישהו, פרט למאמן. מנהל הנבחרת טאביטה (אוסקר קייטלי הנהדר) מסביר לרונגן שבתרבות הפולינזית מאז ומתמיד התייחסו אל פאפאפין (אנשים המזדהים כבעלי מגדר שלישי) כאל פרחים שמעשירים את התמונה ויש להם תפקיד חשוב בקהילה. יש לציין שכמו רונגן, ג'איה וטאביטה הם דמויות אמיתיות, שהשתתפו גם בסרט התיעודי.

המהלכים העלילתיים שמתפתחים מנקודת המוצא לא מפתיעים ותואמים את התבנית הדרמתית המוכרת, אבל הייחוד של וואיטיטי נמצא בפרטים. סצנת הפיטורים של רונגן, למשל, מצחיקה מאוד באופן שהיא משלבת את חמשת שלבי ההתמודדות עם אבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, וקבלה. בינתיים יושבי האי שובים את ליבנו בגישתם הנינוחה לחיים, שמניבה הרבה הומור בטעם וואיטיטי. חוסר ההתאמה הראשוני בין רונגן הזעום לבין הסמואנים החביבים מניב גם הוא הומור סימפטי, ואנחנו לא מרגישים שוואיטיטי דוחף לנו בגרון מסרים על מגדר ודעות קדומות, כמו שקורה לעיתים קרובות מדי בסרטים הוליוודיים עם כוונות טובות.

אחרי שלב ההיכרות, האימונים, הגיוס של שחקנים חדשים-ישנים, והטיולים באי היפהפה – ראוי לציין שהסרט צולם בהוואי – הנבחרת מגיעה למוקדמות בסמואה להתמודד מול הנבחרת של טונגה, והסרט מאבד מהייחוד שלו. עכשיו אנחנו צופים במשחק כדורגל (מלא חתיכים וקצת מותח), ובדרמה המשפחתית של רונגן שעדיין מאוהב באשתו, ובסוף משולבים גם קטעים מהסרט התיעודי. בארה"ב ובריטניה "הגול הבא מנצח" קיבל בעיקר ביקורות לא טובות. הן ממש לא מגיעות לו. כזכור, גם "ג'וג'ו ראביט" לא כבש את המבקרים בחו"ל (אך זכה באוסקר על התסריט). סרט הכדורגל של וואיטיטי אינו מהותי כמו הסרט ההוא, וקצת נחלש במחצית השנייה, אבל בסך הכל הוא לגמרי שווה צפייה.
3.5 כוכבים
Next Goal Wins בימוי: טאיקה וואיטיטי. עם מייקל פאסבנדר, אליזבת מוס, אוסקר קייטלי. ארה"ב 2023, 104 דק'