מעריצי משפחת ואן אריק עשויים למצוא את עצמם מעט מתוסכלים בעת הצפייה ב"המתאבקים", דרמת הספורט הביוגרפית של התסריטאי־במאי שון דורקין ("מרתה מרסי מיי מרלין").
מצד אחד, דורקין הקפיד להצהיר בראיונות שהיה לו חשוב לשחזר את הקרבות של האחים בדיוק מקסימלי, ושמטרתו היתה להתייחס לסיפורה הטרגי והלא־ייאמן של המשפחה ה"מקוללת" ברגישות ובכבוד.
מנגד, אף שסצנות ההיאבקות אכן מצוינות, הסרט בוחר להקדיש את רוב דקותיו לשרשרת האסונות הבלתי נתפסת שפקדה את המשפחה בשנות ה־80, מתייחס לארבעה אחים בלבד (ומתעלם לחלוטין מכריס, האח הצעיר ביותר), ומסדר מחדש את האירועים ההיסטוריים כך שיתאימו תסריטאית.
בהחלט ניתן להבין את האתגרים ואת הקשיים שעמדו בפני דורקין. גם עם אח אחד פחות, "המתאבקים" עדיין נאבק כדי לדחוס את כל האירועים האיומים שלו לתוך שעתיים (השעה השנייה של הסרט היא פחות או יותר רצף אסונות ארוך). אך הדיסוננס בין הרצון לעשות צדק עם בני המשפחה לבין הצורך לעוות את סיפורם משיקולים דרמטיים מוסיף לסרט טעם לוואי.
זה לא שאין ב"המתאבקים" דברים טובים. זאק אפרון, למשל, ששינה את הופעתו החיצונית באופן קיצוני כדי להיכנס לתפקיד, עושה עבודה יפה ועדינה בתור קווין, וגם האריס דיקינסון ("משולש העצבות") וג'רמי אלן ווייט ("הדוב") מגישים הופעות מופנמות ונאות בתור אחיו הצעירים (והמוצלחים יותר בזירה), דיוויד וקרי. למעשה, הסצנות המעטות שבהן כל האחים מבלים יחד ומדגימים את אחוותם מהוות את שיאי הסרט.
מצטיין נוסף הוא הולט מקקלני ("מיינדהאנטר"), שמגלם את פריץ ואן אריק, הפטריארך הקשוח והאנוכי, שדואג לכך שכל ילדיו יצטרפו לעסק המשפחתי בזה אחר זה. לטענתו, הצלחה, כוח פיזי עילאי וסיבולת מוגברת לכאב יסייעו להגן על משפחתו מפני כל פגע. אך כפי שהסרט מראה - ההפך הוא הנכון.
בסיכומו של דבר, כפי שהאחים לבית ואן אריק הם לא יותר מכלי משחק בתוכנית המגלומנית של אביהם, כך גם ניתן לומר שהם הופכים לכלי משחק בסרט על חייהם. סמלים כל־אמריקניים חסונים ואמביציוזיים, שממחישים עד כמה אנו חסרי אונים אל מול המכות שהחיים מנחיתים על ראשינו ללא טיפת רחמים.
באופן בלתי נמנע, גישה זו מניבה יצירה כבדה, מדכאת ודי שטחית, שעוסקת פחות בהיאבקות ויותר ביגון ובגבריות רעילה, ושבעיקר מתפקדת כ"cautionary tale". לא בטוח שהאחים ואן אריק היו רוצים שיזכרו אותם כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו