(שם הסרט במקור: The Iron Claw)

ובסוף, גם לגברים מותר לבכות. ואפילו מותר לעסוק באמנות (שהיא עניין ללפלפים, לא למשפחת מתאבקים).

שון דורקין. זה השם של הבמאי. הוא רק בן 42, והוא עושה מעט מדי סרטים, אבל את אלו שהוא עשה ראיתי ומאוד אהבתי. הוא איש כשרוני, והוא מביא לסרטים שלו את האינטלגנציה הייחודית שלו, ואת היכולת להרים סרט קולנוע שירגש, ירתק, וגם ידון בהשפעות ארוכות הטווח של שימוש בכוח. כך היה ב"מרתה מרסי מיי מרלן", סרט על פליטת כת שמתקשה להסתגל לחיים החופשיים בחוץ, וכך, במידה מסוימת, היה גם ב"קן", שם האובססיה לכסף ועושר מכרסמת בחיי משפחה.

עכשיו מביא דורקין את "המתאבקים", דיון מרתק על כוח ברוטלי המופעל על ידי גברים, ועל הכוח המופעל כנגד, כוחם של החיים עצמם.יש כאן אבא שמנהיג ביד רמה משפחה של מתאבקים: אם נעבוד ביחד שום דבר לא יעצור אותנו. אנחנו נהיה הכי חזקים בעולם! דורקין כל כך טוב כאן בתיאור ההערצה לכוח. הרי כבר התחלת הסרט היא צילום של זירת היאבקות ריקה, והדרך שבה זה מצולם ביחד עם המוסיקה ועיצוב פס הקול שעולים מלמטה מראה את היחס של דורקין לכוח: יש כאן סקס אפיל אדיר, יש התלהבות מתצוגת הכוח הזאת, אבל יש גם הרסניות.

כי יש גם פעולת נגד. אם זה אלוהים (האימא היא מאמינה אדוקה), או גורל (יש עניין עם הטלת מטבע, והמתים מניחים את המטבע הזה בצד), או קללה (מוזכרת כמה פעמים קללת ואן-אריק), או פשוט פעולת נגד של יריבים (הנאום של הנשיא קרטר המכריז על פרישת ארה"ב מאולימפיאדת מוסקבה 1980 כתגובה לתוקפנות הסובייטית באפגניסטן. התגובה של המשפחה לפעולת הנגד הזאת משתקת) – כל אחד מאלו לחוד, או כולם ביחד, יביאו לכך שהכוח המופעל על ידי אנשים יביא לפעולת נגד שתביא לאסון, טרגדיה, והרס.

דורקין מוביל את הסיפור בקצב מדוד, עם מעקב אחרי הסיפור הטראגי של משפחת ואן-אריק, כמו גם מעקב אחרי המטוטלת של יחסי הכוח בין הסגידה לכוח לבין היכולת להתנגד לכוח. דורקין בוחר יפה לא להראות את כל הרגעים שבהם הכוח הזה מביא אסונות. אנחנו למדים על זה בדיעבד, אבל לא רואים את המתים נופלים. אלו הן מכות יבשות, שקטות, בבטן, והן לא פחות כואבות מהמכות הפיסיות שבני המשפחה מכים בעודם בזירה.

עד שמגיעים לסוף, לעימות הסופי עם האבא. גם אחרי האסון האחרון, הוא לא מוכן לקחת אחריות (נשמע מוכר? אנשי כוח ואלימות שהביאו לאסון, ועדיין דוגלים בהמשך דרכם. המממ…), ואז מעשה מרד קטן של הבן שנשאר אחרון.

אני לא חושב שזאק אפרון הוא שחקן מרשים במיוחד, ואני מניח שאם היה כאן שחקן אחר, הסרט הזה אולי היה טוב יותר. אפרון עושה עבודה חיצונית טובה מאוד (ודורקין יודע לצלם בהערצה את השרירים המנופחים, כי זה חלק מהעניין, הסגידה לכוח), אבל הוא לא לוקח אותי אל תוך נפשו של גבר מיוסר. דבר דומה ניתן לומר על לילי ג'יימס, המגלמת בסרט את בת זוגו של קווין ואן אריק. לא רואים אצלה את הקונפליקט בין ההיקסמות מהכוח לבין ההבנה שיש כאן גם אלמנט הרסני. היא עושה עבודה שקטה, ריאליסטית, מבלי לחקור את הדמות לעומק. עם זאת, יש לומר ששאר שחקני המשנה עושים עבודה נהדרת של הצגת כוח בדרכים שונות – פיסיות כמו גם פסיכולוגיות (הדבר נאמר בעיקר בנוגע להולט מק'קאלאני בתפקיד האב. עבודת משחק מצוינת).

בנוסף, דורקין מדלג לא באלגנטיות בתסריט על כמה נקודות שהיו אולי חשובות להבנת הדמות הראשית, בעיקר למה האבא כל הזמן מקדם לקדמת הבמה אחים אחרים על פניו של קווין ואן אריק (ואנחנו לא ממש רואים את התגובה שלו לכך) – ועדיין, מדובר בסרט אינטליגנטי, עשוי בכישרון, מרגש ומאוד מעניין על תוצאות של הפעלת כוח, על תוצאות של שכרון כוח, ועל ההבנה שלא הכול בחיים זה כוח. סרט יפהפה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il