כולם צ'יף: ביקורת סרט

"בסוף התיכון קבוצה של חברים שגרה באזור תל אביב, החליטה להקים מקום שבו אף אחד לא יגיד לה מה לעשות", כך פתח פרופ' אמיר הר-גיל את סרטון ההדסטארט שמימן את הסרט הדוקומנטרי שלו ושל הקולנוען איתי קן-תור – "כולם צ'יף" – סרט על קיבוץ סמר שהיה ממקימיו אי שם ב-1976. בדוקומנטרי המסקרן הזה פרופ' הר-גיל, כיום במאי, יוצר סרטים ומרצה בכיר בתחום, חוזר לקיבוץ שעזב לפני 40 שנה, ובמשך עשור מתעד את חייהם של חברי הקיבוץ; עם יותר מ-250 שעות צילום שזוקקו ל-80 דקות מרתקות על העולם שבו אין חוקים.

סמר הוקם כקיבוץ יחיד במינו שהבדיל את עצמו משאר הקיבוצים בעיקרון מהותי: כשכל קיבוץ הושתת על רעיון השיתוף והשוויון – בסמר הורידו את השוויון מהמשוואה, והחליטו שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. "החוק היחיד הוא שאין חוקים" – מסביר הר-גיל. כל אחד יעבוד כמה שהוא רוצה ובמה שהוא רוצה, ולכל אחד תהיה גישה חופשית לקופת הקיבוץ ממנה יוכל לקחת כאוות נפשו. על פי התיאוריה של מקימי הקיבוץ, עם נתינת חופש מוחלט לאדם – הוא יהיה מאושר, ויפיק את מירב התרומה לעצמו ולקהילה.

הדבר המפליא ביותר בכל הסיפור זה שקיבוץ סמר עודנו קיים. כמעט 50 שנה אחרי הקמתו, כשכ-80% ממאות הקיבוצים בארץ כבר הופרטו ונכנעו לשיטה הקפיטליסטית, רחוק בערבה עם קהילה של כ-300 אנשים, קיבוץ סמר עדיין עומד על כל הערכים עליהם הוקם. כיום הקופה המשותפת היא חשבון בנק משותף עם 100 כרטיסי אשראי. כל אחד עדיין מחליט על פי מצפונו האישי – כמה הוא לוקח וכמה הוא נותן. על פניו נשמע גן עדן, אבל שום דבר אינו מושלם...

ניכר שיש לב גדול בתוך הפרויקט הזה, שתחושת המשפחתיות חזקה בו. להקרנת הבכורה, מלבד המשתתפים ביצירה, הגיעו גם כמה מחברי הקיבוץ (חלקם מופיעים בסרט), כמה מבוגריו שכבר לא מתגוררים שם, וצעירים שבילו בו את שנת השירות שלהם. לאורך ההקרנה ליוו צחוקים רבים את הדמויות הצבעוניות שהוצגו בסרט, שגרמו לנו – הצופים מן הצד, גם לצחוק, ואף לחוות ולו במעט את החוויה שללא ספק הביאה עוברי אורח רבים בקיבוץ הייחודי הזה להשתקע בו.

הסרט של הר-גיל שואב אותנו לחיי הקיבוץ ונותן לנו להרגיש קצת מהמשפחתיות הזאת. במבט ראשוני סמר נראה מקום מלא שמחה ושגשוג. מה שמוצג לנו כמרכזו של הקיבוץ זה מטע התמרים, שהוא מקור הפרנסה העיקרי שלו, ולפרקים מקור הדאגה הכלכלית הגדולה שמאיימת על קיומו. "אצלנו הכסף צומח על עצים." צוחקת אחת החברות. אך בדיחה זו מתבררת כאמת, כשמרבית חברי הקיבוץ מעבירים לא מעט מזמנם בוויכוחים על דקויות גידול התמרים, שמחלקים אותם למחנות לפי הגישות השונות בנושא.

מלבד העוסקים בגידול התמרים, חברים אחרים בסמר מתעסקים בשאר המפעלים – כמו המסגרייה, הנגרייה, הרפת וחלק מוצאים לעצמם פרויקטים משלהם, כמו נגה בראון שהקימה יוזמה של אומנות פסיפס המקשטת את הקיבוץ, וקבוצת צעירים שהקימו להקה המספקת בידור מוזיקלי לחבריו, או חבר נוסף שלקח על עצמו משימה לתחזק את המבנים הציבוריים שלו. בהתאם להיותו מקום חופשי בלי סידור עבודה, לא פעם נשמע על חברים שלעיתים עובדים ולעיתים לא או על בודדים ומשפחות שהחליטו יום אחד לצאת לחופשה, לפעמים למשך חודשים רבים, ולרוב על חשבון הקיבוץ. כצפוי חוסר השוויון לא תמיד מתקבל בעין יפה, ופה ושם שומעים קולות של תלונה על כך שחברים מסוימים משקיעים את כל כולם בקיבוץ ובפרנסתו, כשאחרים חיים כמעין "פרזיטים", ולוקחים מהקיבוץ יותר משנותנים לו.

"בסמר אף פעם לא הייתה מחשבה על שוויון", מסביר הר-גיל בתום ההקרנה, כתגובה לצופה בקהל ששאלה את השאלה שכולנו רצינו לשאול: 'מה עושים עם אותם פרזיטים?' – "מראש אמרו 'כל אחד מוציא כמה שהוא רוצה, לוקח כמה שהוא רוצה', אז ברור שאין שוויון. מה שאומר: זה ברור שיש חלק שעובדים פחות ממני, וגם חלק שעובדים יותר ממני." הר-גיל מנסה להעביר לנו את התורה המשונה הזאת בצורה שנבין: "כשאומרים 'פרזיטים' – זה עבודה. יש אנשים שאולי לא עובדים טוב אבל הם תורמים לתרבות. אולי הם לא תורמים מספיק לתרבות אבל הם תורמים 'ויזואלית'. בקיצור התרומה היא באינסוף דברים. אנחנו בעולם הקפיטליסטי לומדים לבדוק את הבנאדם לפי התלוש. בסמר מכיוון שאתה לומד להכיר את הבנאדם 365 יום בשנה כל הזמן, אתה גם לומד את החוזקות שלו בתחומים שונים, ואתה מוכן לקבל את זה שבתחומים אחרים הוא פחות טוב ממך".

סמר למעשה מתקיים על בסיסו של פרדוקס. הפער בין הלקיחה לתרומה מחריף את הצרות הכלכליות של הקיבוץ שמאיימות על הישרדותו, ויוצר סכסוך מתחת לפני השטח, אך אי אפשר להגיד דבר לאשמים כי זוהי דרכו של הקיבוץ, ושינויה יהווה את תום קיומו כפי שמכירים אותו. "סמר זה מקום בו אתה נאלץ לתרגל יום-יום לקבל אנשים שאתה חושב שהם טועים." ממשיך הר-גיל. "מי שלא יכול לקבל את זה עוזב. אתה צריך פתיחות פנימית בשביל בכלל להיות שם."

"הכל חופשי חוץ מהאנשים" הייתה אמרה שצרמה לי במהלך הסרט. במקום שבו כולם עושים מה שהם רוצים, חלק מוצאים את עצמם כעבדים לחופש הזה. החובה להחזיק בפנים ביקורות שאסור להגיד בפּנים יוצרת לעיתים ריחוק בין האנשים. הר-גיל מספר שבתקופתו בקיבוץ הרגיש שהחיים הקבועים כחלק מקבוצה גרמו לכך שהקשר האינטימי הצטמצם, ונוצרה תחושת בדידות עזה לחלק מחברי הקיבוץ, תחושה שהייתה הסיבה המרכזית לעזיבתו.

דווקא בגלל כל חילוקי הדעות והקשיים הכלכליים והחברתיים שקיבוץ סמר עבר וממשיך לעבור, מרשימה עוד יותר העובדה שהוא ממשיך להתקיים; עם כל העוינות שרווחת בארץ לנושא האידיאל הסוציאליסטי שהולך ונכחד כמעט בכל קיבוץ אחר, סמר נותר כאחד השרידים הבודדים לקיומו. "בסמר כולם צ'יף, אין אינדיאנים." מסכם לנו בני, דמות מרכזית בקיבוץ וללא ספק אחד הכוכבים של הדוקו. וכך זה מרגיש כשצופים בסרט.

זו אופציה אחרת לחיים. שנויה במחלוקת, ואינה מנועה מכשלים, אך יש לה את היתרונות שלה, ואי אפשר להתעלם מהקסם שהיא מביאה איתה – כזה שלא ניתן למצוא בעיר. חלק יראו את זה כעדות לצדדים האפלים בקיבוצים שנדונו להיכשל, וחלק יראו את זה כתמצית היופי של הגישה האוטופית הישנה הזאת שכה נדירה בימינו. יותר מכל זו הצצה לחיים אחרים, כזו שללא ספק תיתן לכם פרספקטיבה חדשה על איך שאתם בוחרים לחיות את שלכם. מומלץ בחום.

הסרט "כולם צ'יף" מוקרן בסינמטק ת"א וברחבי הארץ. לכל ההקרנות: לחצו כאן