דאנה איבגי. מתוך כלת הים.
יש שלוש סיבות עיקריות לצפות ב"כלת הים" של קרן ידעיה, אחד מסרטי הדרמה הישראלים הטובים ביותר בשנים האחרונות: דאנה איבגי, מוני מושונוב ורונית אלקבץ. יחד עם רועי אסף הם מרכיבים את משפחת וולף שבמרכז הסרט. הסרט אינו מדכא וסטטי עלילתית כמו "אור" (2004), סרטה הקודם של ידעיה, שגם בו גילמו אלקבץ ואיבגי אמא ובת. אינני יודע למה הסרט נקרא "כלת הים", ושמו באנגלית הוא "יפו" – משום שלא מרגישים או רואים יותר מדי את העיר.
משפחת וולף גרה ביפו. ראובן (מושונוב) מנהל את המוסך שבו עובדים ילדיו, בנו מאיר (אסף) כמוסכניק ובתו מלי (איבגי) כמזכירה. במוסך עובדים גם חסן (חוסיין מחג'נה) ובנו תיאופיק (מחמוד שלבי). מאיר לא מסתדר עם הוריו, ומלי מסתירה סודות מהוריה. לספר יותר מכך יקלקל את הצפיה בסרט וקשה לבקר את עלילת הסרט מבלי להסגיר מה בדיוק קורה בו, אך אני לא מתכוון לרוקן את הסרט מתוכנו. אומר רק שיש בעיה בשליש האחרון של הסרט, הירידה ברמת הסרט והעניין בו בולטים מאוד אחרי רגע מסוים. ברוב הסרט מצליחים יפה לספר סיפור ללא כל דיאלוגים, והדיאלוגים שישנם אמינים וכתובים בחוכמה. עם זאת, לצד קטעים חביבים ביותר ישנם כמה נצלניים מדי. אפשר היה לוותר על מקצת הקטעים שבהם דאנה איבגי רק בוכה בהם, ובסרט עם קטעים ארוכים – קטעים מיותרים בולטים במיוחד. כאן יש מספר קטן של קטעים מיותרים לחלוטין שהכללתם לא מוסיפה דבר, והוצאת לא היתה מורגשת (רק מועילה), כמו הקטע בבית הקברות.
מוני מושונוב עם רונית אלקבץ. מתוך כלת הים.
איבגי, מושונוב ואלקבץ פשוט נפלאים, לא משנה אם הם שמחים, עצובים, מתוחים או פשוט יושבים יחד וצופים בטלויזיה. משום מה נהניתי לראות אותם רצים במסדרונות! למרות ההבדלים בסגנון ובסיטואציה, לרגע נזכרתי בריצותיהם החוזרות של בני המשפחה אחר הוואן ב"מיס סאנשיין הקטנה". רונית אלקבץ מצליחה להפוך תפקיד של עקרת בית מפונקת שעשוי היה להיות סתמי למדי לדמות מצחיקה אך לא מגוחכת של מלכת הבית. לעומת בני משפחת וולף, חסן ותאופיק שגורלם קשור למשפחה הן דמויות חסרות כל יחוד או אישיות. חסר עימות או שיחה בין ראובן לחסן.
אני לא מבין למה הסרט היה מועמד לשני פרסי אופיר בלבד (איבגי לשחקנית ראשית ושושן על המוסיקה). הסרט מראה מציאות, כמעט ואינו פוליטי (אני מציין זאת לחיוב, כי חששתי מעוד סרט על ה"סכסוך"), וכשהוא מטפל ביחס לערבים ההצלחה חלקית: עשוי יפה מאוד וברגישות בקטע היחיד עם שרית וינו-אלעד, ופחות מעודן כשהמצלמה סוגרת על חלון עם סורגים.
יש בעיה רצינית לשמוע את הדיאלוגים והדבר בולט בעיקר על רקע איכות הצליל הכללית הטובה, כמו רק היו צריכים להגביר את פס-קול המלל בשתי דרגות. כמו כן, ממש הרגיז אותי שדאנה מקריאה את מה שרואים אותה כותבת על דף (פעמיים). אי אפשר היה לראות אותה עושה משהו בינתיים, על רקע הקריאה? להכניס כמה תמונות של יפו אולי? ולסיום, הסוף: הוא מעצבן וחסר תכלית, כמו רצו בכוח שיהיה סוף פתוח, בשאיפה להיות אמנותי, וחבל כי עד אז התנהל בצורה פשוטה, לינארית ואמינה ומגיעה לנו הצופים סגירה מסוימת של הסיפור, גם אם לא הרמטית.
דירוג: 
כלת הים
ישראל, 2009
100 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-22.04.2010 בבתי הקולנוע.
בימוי:
קרן ידעיה
תסריט:
קרן ידעיה
אילה בן-פורת
שחקנים:
דאנה איבגי
מוני מושונוב
רונית אלקבץ
אז אתה בעצם אומר שהסרט לא טוב,בניגוד לפתיח שלך
אתה כותב מדהים!
גם לדעתי הסרט טוב אם כי סובל מכמה בעיות שממש קלעת בביקורת שלך לבעיתיות שגם אני ראיתי בו.
הסוף אכן בעיתי והזכיר לי לרגע סגנון של "סרט ערבי"
ואולי זו היתה הכוונה?
אכן קטעים מסוימים בסרט היו חסרי משמעות ולא תרמו דבר מבחינה קולנועית.
באופן כללי למרות מספר בעיות ניתן לומר שהסרט אכן טוב.
[…] מספרת על הסגנון שבחרה לסרט, רונית אלקבץ ומשיבה לחלק מהביקורת שלי על […]
יומיים אחרי הצפיה, אני יכולה לומר שאהבתי את הסרט.יש בו מתח עצור שמועבר באירועים רבי העוצמה שקורים בו לעומת המיעוט במילים. לכן יש חשיבות כל כך גדולה לשחקנים המצויינים שעוברים אל הצופה דרך האיפוק רב ההבעה שלהם. לדעתי הסוף ממשיך את אותו הקו, ללא מילים אך עם המון התרגשות, ולא היה לי ספק לאן הסיפור ימשיך. כל הכבוד לבמאית, שלא ניסחפה לקיטשיות כמעט מתבקשת.