סרט ערבי, ישראלי

"כלת הים", סרטה החדש של קרן ידעיה ("אור"), הוא קודם כל מעשה פוליטי. שכן מטרתו היא להעלות לדיון עשורים של התעלמות והכחשה תרבותית שאיפיינו את הקולנוע הישראלי וההקשר שבתוכו נוצר.

"כלת הים" הוא מלודרמה. אך לא סתם מלודרמה, אלא כזו שמקורות ההתייחסות שלה מצויים בסרט הערבי שהיה משודר בטלוויזיה הממלכתית מדי שישי אחר הצהריים, ושבשנות ה-70 לפחות ריכז אליו את תשומת לבם של צופי טלוויזיה רבים. בעצם נוכחותו הוא מבקש להצביע על מקומה השולי של המלודרמה העממית-מזרחית בנוף הקולנוע הישראלי, ובה בעת לתהות על הסיבות לשוליות הזו.

במרכז הסרט משפחה ישראלית. הבת (דאנה איבגי) מנהלת רומן עם עלם חמודות פלסטיני (מחמוד שלבי) העובד במוסך של אביה (מוני מושונוב) ביפו. אחיה (רועי אסף) מקנא ביחס החם שמעניק האב לפועל, וברגע של רתחה נקלע עם הפלסטיני לעימות פיזי שמסתיים בטרגדיה. מכאן ואילך עוסק הסרט בהתמודדותן של הדמויות השונות – אלה כוללות גם את אם המשפחה היהודית (רונית אלקבץ) ואביו של הצעיר הפלסטיני (חוסיין מחג'נה) – עם האירוע הטרגי, ועם גילויים דרמטיים נוספים המלווים אותו.

המלודרמה העממית, בנוסחה המצרי-תורכי-פרסי, מעולם לא תפסה אחיזה בקולנוע הישראלי. הן משום האתוס המיליטריסטי-צברי שאסר על הבעת הרגש והזלת הדמעה, והן משום שהתרבות הישראלית, והקולנוע בתוכה, העדיפה כמקורות השראה את העשיה האירופאית המודרניסטית של שנות ה-60 (אנטוניוני, גודאר), ולא את המלודרמה המזרחית, שיסודותיה במרחב תרבותי-גאוגרפי קרוב יותר, אליו הפנתה התרבות המקומית עורף משך עשורים רבים.

מושונוב ואלקבץ. משפחה שכזו

עדות להתעלמות רועמת זו ניתן למצוא ביחסה של הביקורת (האשכנזית) דאז למלודרמות המדמיעות של ג'ורג' עובדיה המנוח. "נורית", "שרית", "הנחשקת" ו"אריאנה" – מבלי משים כמעט – היוו מעין התרסה כלפי ממסד תרבותי אליטיסטי, תוך איזכור מתמיד של ההכחשה וההדרה, שאיפיינו אותו ביחס לעממיות המזרחית (עממיות לגיטימית יותר היתה זו שהונחלה דרך עיבודים ללהיטים בימתיים, דוגמת "איי לייק מייק" או "אלדורדו", שיוצריהם וגיבוריהם היו אשכנזים).

מודעות מול רגש

"כלת הים" מבקש, במודע, להיות סרט כזה, ובעצם היותו להכריז על משמעותו. ידעיה הופכת את נוכחותה של המלודרמה העממית מבית היוצר של עובדיה (שהשפעותיה ניכרו גם על סרט הביכורים המרשים שלה), לבולטת כאן הרבה יותר. קודם כל באמצעות העלילה, אך גם דרך תנועות מצלמה דרמטיות, ומוזיקה אקספרסיבית בסגנון ערבי (שכתב המוזיקאי שושן).

אלא ש"כלת הים" (השם עצמו מזכיר את סרטי עובדיה הנ"ל) עובד, בסופו של דבר, יותר כתרגיל תאורטי-אסתטי ופחות כמלודרמה העממית שהוא מבקש להיות. בתור סרט, שלווה ביועץ מיוחד לענייני קולנוע מצרי, "כלת הים" מתקשה לספק את מה שמזוהה בראש ובראשונה עם אותם סרטים ערביים – רגש. עמוק. סוחף. מיידי.

שלבי. ערבים, יהודים, רגשות

באופן משונה, זהו סרט קר, והצפיה בתפניות העלילתיות החדות, אלה שאמורות להפעיל את בלוטת הדמעות – מותירה אותנו מנוכרים. כך, המודעות העצמית של הסרט באה על חשבון הרגש.

אם-בת, אם-בת

אחד ההיבטים המעניינים ב"כלת הים" הוא ליהוקן – שוב (אחרי "אור") – של אלקבץ ואיבגי כאם ובתה. בהתחלה זה נראה מוזר, אבל בהדרגה נדמה שהסרט הנוכחי מייצר, באמצעות הבחירה הזאת, דיאלוג מרתק עם קודמו. כאילו נוכחותם של שני הסרטים, זה לצד זה, מעידה על גוף יצירתי ההולך ומתהווה, והמבשר את שובה של המלודרמה העממית-מזרחית אל נוף הקולנוע הישראלי. 

איבגי ואלקבץ. אם ובתה, שוב

לזכותו של "כלת הים" ייאמר, שהוא אינו מנסה להיות אלגוריה פשטנית ודידקטית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כדרך שסיפורי אהבה דומים שימשו בקולנוע הישראלי של שנות ה-80). אדרבא, החיבור הערבי-יהודי בו מעיד בעיקר על התשוקה להשתלבות במרחב, בתרבות, בעולם הסובב – כפי שאפשר היה אולי לתפוס גם את סרטיו "הערבים" של עובדיה.

השחקנים כולם עושים עבודה טובה, אף כי הדמות שמגלמת אלקבץ נדמית לחלוטין תלושה. בתור אם משפחה מהמעמד הבינוני-נמוך שמתגוררת ביפו, היא מפזרת לכל עבר מניירות של כוכבת קולנוע, עוטה קומבינזונים, ושקועה בעיסוי רגליה. אולי יש כאן ניסיון מודע להימנע מסטריאוטיפ של אישה קשת יום – אך התוצאה היא שהופעתה נראית בעיקר תמוהה.