שאלה: איך גורמים למיליוני אנשים לצאת מהבתים בעונה הגשומה בעלת ההיצע הקולנועי הדל יחסית? קל, מפיקים סרט המבוסס על ספר שעוד לא הודפס ולא יצא לאור. התסריט של "ארגייל", סרטו החדש של מתיו ווהן (טרילוגיית "קינגסמן"), מבוסס על רומן בעל אותו השם - אבל הסיפור כאן הוא שאין באמת רומן כזה.

זמן רב לפני צאת הסרט, המרשתת כבר התמלאה כהרגלה בשלל קונספירציות ושמועות בנוגע לזהותה של סופרת הרומן, והקשר המסתורי שלה עם טיילור סוויפט (רמז: מבוסס על חתולים). ה"סופרת" המתחילה אלי קונוויי אפילו מתחזקת עמודי סושיאל שעד לא מזמן עמדו שוממים מפוסטים. אבל מבט מעמיק ומספיק חשדניסטי בעמודים שלה באתרי מכירות הספרים, והעובדה כי ההמלצה המוטבעת על כריכת הספר היא מאת ווהן עצמו, מבהירים כי מדובר בתעלול יחצ"ני מושקע משכמו ומעלה, שאפילו הפיל בפח את עורכי ויקיפדיה. כל מה שנותר לעשות הוא לפזר על הפיקנטריה הזו אנסמבל שחקנים מנצנץ, מסוקס ועם כל המבטאים הנכונים.

התעלול היח"צני הזה גם גולש לתוך הסרט, כאשר את אלי קונוויי מגלמת ברייס דאלאס הווארד ("עולם היורה"). קונוויי, שזה עתה סיימה את ספרה החמישי בסדרת "ארגייל", אודות מרגל בריטי שרמנטי (הנרי קאוויל), מגלה כי עלילות ספריה התרחשו במציאות והיא נסחפת בעל כורחה להרפתקת ריגול פרטית משלה יחד עם איידן (סם רוקוול), מרגל הנחלץ לעזרתה לאחר שארגון מסתורי בשם "המחלקה" סימן אותה כמטרה.

העלילה של "ארגייל" נעה בשני מישורים - דרך הסיפורים על ארגייל הקורמים עור, גידים והמון שרירים עם הופעתם של קאוויל ולצדו ג'ון סינה המגלם את עוזרו, ודרך האירועים בחייה של אלי. הטכניקה הזו לא חדשה ומתכתבת עם סרטים אחרים בז'אנר סרטי המטא, כאשר הפיקציה מתערבבת עם המציאות הבעייתית של הסופר/יוצר. היא גם עושה טוב לסרט והופכת אותו לקומדיית אקשן חביבה ומלאת חן, בעיקר הודות לכריזמה הנשפכת של קאוויל, שמתהדר בתסרוקת מגוחכת להפליא, וסינה, שאף אחד לא יוכל לשכנע אותי שהוא לא קומיקאי בחסד. צמד השרירנים המסוקסים אחראי על חלק נכבד מהסצנות היותר מוצלחות בסרט, אבל הם מוגשים במנות קטנות מדי ולא מספקות. התפקיד של ארגייל, ג'יימס בונד דה-לה שמאטע, תפור על קאוויל כמו חליפת קטיפה וסינה נהדר בדקות המעטות שלו על תקן סנצ'ו פנסה מגודל. אך ווהן לא נותן להם במה מספיק רחבה ולא משתולל עם הטרלול האלגנטי שמאפיין את שתי הדמויות הללו. 

רוקוול מככב לצדה של הווארד כאיידן, מרגל מסתורי שמטרתו להציל אותה מציפורני "המחלקה". לא החיבור האולטימטיבי, אבל בכל זאת יש ביניהם כימיה לא רעה ותפקיד המרגל על הסוס הלבן יושב טוב על רוקוול, שמצטיין בעיקר בדרמות עד דרמות קומיות קלות. סצנות האקשן בכיכובם מספקות ומרעננות, אבל כמאמר מילותיו של וטרינטור מומחה - "הבעיה היא במינונים". "ארגייל", מגניב ומקפיץ ככל שיהיה, סובל מבעיות קצב רציניות עד חמורות. ווהן יודע לביים סצנות אקשן תזזיותיות, כיפיות ומטורללות בסגנון השמור לו בלבד ("קיק אס" המושלם), אבל הסרט לוקה בחוסר אחידות קצבית משוועת וזה עשוי לחרפן את הצופה הממוצע. בסופן של סצינות אקשן טובות יש פאוזות ארוכות מדי, ו-ווהן מתנהל כמו אצן שעוצר את הספרינט באמצע, לא לוחץ מספיק על הגז ודופק יותר מדי ברקסים. ההפסקות הארוכות גורמות לסרט להימתח כמו מסטיק שאיבד את הטעם והופכות אותו מקומדיית אקשן קלילה, שאמורה להיות קצרה ומהירה (שעה וחצי זה די והותר), לסרט שעשוי להיות מתיש. בעיות הקצב מגיעות לשיאן בסופה של סצנת הקליימקס הגדולה שלו, שלאחריה יש מספר סיקוונסים שניתן היה בקלות לחתוך אותם ולא היינו מרגישים בהבדל.

למרות מגרעותיו, "ארגייל" מפתיע לטובה, במיוחד אם נכנסים לאולם עם דלי ענק של פופקורן ואפס ציפיות. זוהי קומדיית אקשן נוסחתית עם נבל גנרי, מהולה בקומדיה רומנטית עם מוטיבים שנלקחו היישר מסרטי "קינגסמן" לדורותיהם, שיק בריטי מחויט, וויסקי וחתול אחד שגונב את ההצגה, אבל לא מספיק. גם אם ההופעה של חלק נכבד מהקאסט נועדה אך ורק לטובת יחסי ציבור וקידומו של הסרט במדיות (היי דואה ליפה, סמואל ל. ג'קסון ובריאן קרנסטון), עדיין, סרט שנפתח עם שיר של בארי ווייט אוטומטית מקבל ציון גבוה בספר שלי.