"הילד והאנפה" של מיאזאקי: האם הקוסם היפני איבד את הקסם?

המפגש הראשון שלי עם הייאו מיאזאקי היה ב-1997, כשראיתי את "הנסיכה מונונוקי" בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק. זאת היתה חוויה מוזרה כי הסרט היה מדובב לאנגלית הוליוודית, וזה לא התאים לכך שלמרות היותו אפוף אלימות, לא היו בו טובים ורעים כמקובל, ולכל אחד היה מאבק צודק משלו. מאוחר יותר שבתי וצפיתי בסרט בשפת המקור, והתחלתי להבין ולאהוב את ההיגיון האחר של הקוסם היפני, שבורא עולמות מופלאים וכל כך אנושיים, הרחק מהיקומים של דיסני ופיקסאר.

>> "אדוני האוויר" מוכיחה שתור הזהב של הטלוויזיה רחוק מלהיגמר

ב-2013 מיאזאקי הודיע (לא בפעם הראשונה) ש"הרוח העולה" הנפלא יהיה סרטו האחרון. הוא אפילו פירק את סטודיו ג'יבלי, שאותו הקים עם איסאו טקהטה ("קבר הגחליליות"), ושלח את עובדיו לחפש עבודה במקומות אחרים. אך הנה הוא שוב חוזר עם סרט חדש, שהוא ככל הנראה קרוב יותר לאוטוביוגרפיה דמיונית מכל סרט קודם שלו. רוב סרטיו של מיאזאקי הובלו על ידי ילדות מתבגרות, בהן המכשפה הצעירה ב"שירות המשלוחים של קיקי", צ'יהירו בת ה-10 שמגיעה בטעות לעולם הרוחות ב"המסע המופלא" והאחיות סטסקי ומיי ב"השכן הקסום שלי טוטורו".

הפעם הוא מספר על מהיטו בן ה-12, שאביו עובד בחברה המייצרת חלקים של מטוסי קרב, כמו אביו של מיאזאקי. וכמו בסרט, בזמן מלחמת העולם השנייה משפחתו של מיאזאקי נאלצה להתפנות מטוקיו לאזור כפרי. אבל הוא לא איבד את אמו במלחמה, ויש להניח שמעולם לא פגש אנפה אפורה שמתוכה מגיח גבר מכוער עם קול צרוד וכוונות מפוקפקות. ודווקא הפעם העולם המופלא שבסרט נותר אטום בעיני. חשתי שהסיפור מבולגן מדי, ושמרכיביו השונים מתחברים רק בראש של האמן בן ה-83. זה לא מנע מ"הילד והאנפה" לזכות בביקורות מתפעמות ובמועמדות לאוסקר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר.

הסרט נפתח בצלילי אזעקה בטוקיו. אבא רץ לבית החולים שעולה באש, ומהיטו רוצה לרוץ אחריו להציל את אימא המאושפזת שם. אחרי הפתיח המטלטל הזה, הילד ואביו עוברים להתגורר בכפר, ומהיטו מגלה שאביו התחתן עם נאטסוקו, אחותה הצעירה של אמו המנוחה, שנראית בדיוק כמותה, ואף הספיק להכניס אותה להריון. נדמה שהילד הוחזק בסוג של לימבו – בפעם היחידה שפגש את דודתו הוא היה צעיר מכדי לזכור אותה. בטיוליו בסביבה בעקבות אנפה נודניקית, מהיטו מגלה מגדל ישן שהכניסה אליו חסומה ומסופר לו שהוא נבנה על ידי הדוד-רבא שלו. ביומו הראשון בבית הספר החדש, הילדים מתנכלים לו, ומהיטו כל כך לא רוצה לחזור לשם, שהוא חובט בראשו עם אבן. החלק הזה של הסרט, שמזכיר את הפתיחה של "השכן הקסום שלי טוטורו", יפהפה מכל בחינה, ומאייר בצורה נוגעת ללב את נקודת המבט של היתום האבוד. חבורה של משרתות זקנות שמתרוצצות בעקבותיו תורמת הומור נחמד.

אלא שאז נאטסוקו נעלמת ביער והגבר שבתוך האנפה מפתה את מהיטו להיכנס למגדל המסתורי בטענה שאמו נמצאת שם. מהיטו שוקע לתוך הרצפה, ומגיע לעולם נזיל ומוזר ביותר שכלליו אינם ברורים. בארץ הפלאות הזו הילד היתום פוגש פיית אש שהיא אולי אמו, פירטית נועזת שהיא גרסתה הצעירה של אחת הזקנות, שקנאים טורפים, תוכים קניבלים, ואת הדוד-רבא שלו שמציע לו לרשת את מקומו כשליט העולם האלטרנטיבי, שיש בו שדות ירוקים, ושער זהב, ומנהרות, וארמון, וחתיכות נייר תוקפניות, ודלת מסתורית, ורוחות דמויות בועות ועוד מיני דימויים יפהפיים, שחלקם מזכירים יצורים מסרטים קודמים של מיאזאקי. מה שהופך את "הילד והאנפה" לסוג של סרט סיכום.

ממבט-על, נראה שבחיפושיו אחר אמו המתה ואחר דודתו שאמורה למלא את מקומה, מהיטו עובר תהליך אלגורי של התבגרות, לקיחת אחריות ופרידה מהאבל. אבל הוויתור על כל הגיון עלילתי פוגם בגיבוש הרגשי של הסרט. יותר משזה סיפור עם קשת דרמתית, יש כאן הצפה של דימויים. מבחינה ויזואלית הכל נורא יפה, וגם הפסקול שהלחין ג'ו היסאישי ("המסע המופלא") ערב לאוזן. השאלה אם היופי הזה יספיק כדי לגרום לכם להיסחף אל תוך הסרט שאורכו שעתיים. בסוף הצפייה במקום לחוש התעלות רוח כמו בסרטיו הקודמים, הרגשתי קצת רצוצה. לכן, אם אינכם מכירים את מיאזאקי, זה בהחלט לא הסרט להתחיל איתו. וזאת הזדמנות להזכיר שרוב סרטיו הבאמת נפלאים, "מהנסיכה מעמק הרוחות" ועד "הרוח העולה", נמצאים בנטפליקס.
3.5
The Boy and the Heron בימוי: הייאו מיאזאקי. יפן 2023, 124 דק'