הייאו מיאזאקי – ככל הנראה במאי האנימה המפורסם ביותר שקיים, ואולי אף במאי האנימציה המוערך והאהוב מכולם – חוזר לאחר עשור ולאחר אפילו עוד פרישה עם סרט חדש ובליבו בשורה: חרא על ציפורים.
כלומר, "הילד והאנפה" הוא לא באמת על זה שציפורים הן זן שמוקי שאנחנו לא אוהבים ואם הייתה להן הזדמנות הן היו משאירות אותנו למות באיזה סמטה ואז חוזרות ושודדות אותנו ואז מוכרות את כל האברים שלנו – הוא על התבגרות, ומשפחה, ומורשת, ועוד שלל נושאים כאלה ואחרים – אבל כאשר לראשונה בחייו הייאו מיאזאקי מציג את הטבע (גם אם בצורתו האנתרופומורפית לרוב) כמשהו נקמן, אכזרי ללא צורך ותוקפן בלי שהאנושות התחילה, אפשר לפחות להצדיע לבמאי שהוא תמיד מוכן להפתיע עם תפיסות חדשות. כמו, כאמור, שחרא על ציפורים.
זה כמובן לא הסיפור של הסרט: הסיפור הוא על מהיטו, ילד בן 10 שאימו מתה בשריפה בבית חולים בזמן מלחמת העולם השנייה ואביו מתחתן מחדש עם אחותה ולוקח את מהיטו מהעיר בה הם גרו לעיירה קטנה ושכוחת אל. הילד לא מרוצה מכל הסיפור, וגם לא מזה שאשתו החדשה של אביו אמורה ללדת לו בקרוב אח, והוא בטח לא מרוצה מהאנפה המוזרה הזאת שמשום מה יש לה שיניים אמאלה מה זה, ומזה שהיא כל הזמן מציקה לו. אבל הוא מסתקרן מאוד כשהיא מבטיחה לו לעזור למצוא את אמא שלו, ומשם הדרך קצרה למסע לעולם קסום עם חוקים לא תמיד ברורים, יצורים חמודים, ומלא ציפורים מנייאקיות שרק רוצות לאכול את גיבורינו.
"הילד והאנפה" הוא סרט שטעון בסמליות. כמעט לא עוברת סצנה שאין בה חפץ או יצור או משפט שנראה שמסמל משהו גדול יותר. לא רק בתוך הסיפור עצמו, אלא גם באופן מטא-טקסטואלי. אפשרי שזה בגלל שכאשר מרחפת מעל סרט תחושה של "סרט סיכום קריירה" (כמו, כאמור, כמעט כל סרט של מיאזאקי) אז כל עיצוב שחצי מזכיר עיצוב מסרט אחר הופך לרפרור ישיר, אבל גם מעבר לכך: הניגודיות של הסרט מול רוב הקריירה של מיאזאקי (חוץ מעניין הטבע שתופס פה תפקיד אחר, יש גם את העניין שהגיבור של הסרט שונה מרוב הגיבורים והגיבורות של הבמאי), האלמנטים האוטוביוגרפיים שמיאזאקי הכניס לסרט, ובעיקר – איזה תחושת מסתורין שבה דברים מופיעים והולכים בלי הסבר נהיר לחלוטין למה הם שם מלכתחילה.
אני בעד התחושה הזאת – במאים לא צריכים להסביר כל דבר בעולם שלהם כל עוד הם עצמם יודעים למה הוא שם ומצליחים להעביר שזה לא סתם נפנוף ידיים. בטח לא כשיש בעולם דברים חמודים כמו הווארהווארה, ככל הנראה המרצ'נדייז החדש של חברת ג'יבלי שיצליח לסחוב אותם עוד שני עשורים לבדו. אבל זה כן אומר שככל הנראה יש כמה רמות לצפייה ב"הילד והאנפה" – להדיוטות, למי שראה סרטים של מיאזאקי ויודע להבין מה הסרט הזה עושה שונה, והמומחים לדבר שיכולים להצביע על כל ענף בעץ ולספר לכם לאיזה פרק של "הלב" הוא מרפרר.
אני לא בטוח שאני נכלל בקטגוריה של הדיוטות, בהתחשב בכך שראיתי את כל הסרטים של הבמאי, אבל כמי שיודע להיות סקפטי כלפיו ואפילו כלפי היצירות הגדולות שלו אני חייב להגיד ש"הילד והאנפה" הפך במהרה ותוך כדי הצפיה לאחד מהסרטים הטובים ביותר שלו עבורי.
כי בסופו של דבר, בבסיסו מיאזאקי הוא במאי של סרטי הרפתקאות על גיבורים שמנווטים בין סכנות שונות עד שהם משיגים את מבוקשם. ו"הילד והאנפה" הוא פשוט סרט הרפתקאות נהדר. מהיטו נכנס לעולם משונה ומלא סכנות, והוא גיבור שאתם תמיד רוצים בטובתו אפילו כשהוא שמוק לדודה שלו בלי שום סיבה והסכנות תמיד מרתקות וסצנות המרדף עשויות יפהפה.
לכן, כאולי-סוג-של-הדיוט, פשוט לא ממש אכפת לי מה המשמעות של האבנים המוזרות האלה ולמה יש 13 מהן או הקשר המשפחתי שמסתתר באמצע הסרט ומוכיח שהווארהווארה הם הסבא של טוטורו והדוד של קיקי או משהו. אכפת לי שמהיטו יצליח להתגבר על הטראומה שלו ולפתוח את הלב, ושלא יאכלו אותו, ושהאנפה לא תדפוק אותו. זה אמנם לא סרט לגיל הרך, אבל אין ספק שכסרט הרפתקאות לילדים בגילאי 10 ומעלה הוא מושלם לסוגו.
וכן, אני משוכנע שגם כיצירת אמנות הסרט עובד בכל מיני רמות שאפשר להעריך רק אם אתה מכיר את כל ההיסטוריה של יפן בתקופת מלחמת העולם השנייה ויודע את כל מיני התוכים לפי השמות שלהם, אבל זה רק בונוס. ואולי זה הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד ממיאזאקי עבור יוצרים צעירים: לא ההשקעה והירידה לפרטים והעובדה שהסרטים שלו נראים נהדר (אם כי, כן, מן הסתם) אלא זה שאפשר להכניס הרבה סמליות וסאבטקסט ורפרורים לסרט שלכם שיהיה מכוון למעט האנשים שיודעים, ואפילו מומלץ. אבל קודם כל תוודאו שבסיס הסיפור שלכם הוא פשוט הרפתקה כיפית שאפשר ליהנות ממנה גם בלי לדעת כלום, ואז הצופים יחזרו שוב ושוב בשביל לצפות בסרט ההרפתקאות הכיפי שהכנתם – ואז יגלו את כל הדברים שהכנסתם שם.
ראיתי מבקר, לא זוכרת באיזה אתר, שהתייחס לתוקפנות של הציפורים כמטאפורה פשוטה למטוסים בזמן מלחמה. בהתחשב בכך שחצי מהאגדות שכתבתי לימי מלחמה וגלי טרור כילדה ונערה התייחסו ל"ציפורי ברזל" ויצורי פלא בעלי כנף שתוקפים שוב ושוב את הטירה של הגיבורים או רודפים אחריהם (כולל אגדה על גיבורים שנקלעים כשכירי חרב לטירה ימית וכל בוקר מתעוררים ממתקפת מפלצות מכונפות שהם צריכים להילחם בה כרוטינה משמימה, ויזואלית זה תואר ממש יפה), אני מסכימה. כשאני כתבתי את זה, דברים תוקפניים מעופפים תמיד היו מטוסים ומזל"טים, וזה נשמע לי מאוד הגיוני לסרט שהגיבור שלו הוא בן של יצרן חלקי מטוסים בזמן מלחמה.
השאלה איך רמת האנימציה ביחס לסרטים אחרים.
הרוח העולה היה כמה רמות מעל כל דבר אחר שהוא עשה והיו שם סיקוונסים מטורפים (כל קטעי הטיסה, רעידת אדמה). האם יש בסרט הזה יותר או פחות קטעים שומטי לסתות כאלה?
האנימציה מדהימה
לא יודע אם יש סצנה "שואו"ית כמו רעידת האדמה, אבל פלטתי "וואו" בלפחות 5 סצנות שונות במהלך הסרט. כדאי לראות בקולנוע.
אחד היותר טובים של מיאזאקי, כן. אבל יותר בגלל שאני לא מת על מיאזאקי מלכתחילה.
בחלקים בהן הסרט מתעסק במוות ובילד מוכה הטראומה שצריך גם להתרגל למקום חדש וההשפעות של כל זה עליו הוא מצליח להיות מרגש ומעניין. בחלקים בהן הוא גולש למחוזות הפנטזיה המיאזאקית הוא יותר מעלה את השאלה "למיאזאקי לא נמאס מזה כבר?".
בהתחלה עוד חשבתי שהסרט יהיה דרמה ריאליסטית בסגנון "הרוח העולה" ואהבתי מאוד את הרעיון ההתחלתי שהדברים הסוריאליסטים שקרו עם האנפה (ושהיו נורא יצירתיים) מתרחשים בראשו של הילד, כנראה כתגובה נפשית לכל מה שעובר/עבר עליו. התאכזבתי כשהסרט לקח אותו פיזית לעולם אחר והפך לעוד סרט פנטזיה שלא מחדש יותר מדי. ובניגוד לסרטים כמו "המסע המופלא" בהם באמצע הסרט אנחנו כבר מבינים את החוקיות של העולם החדש ומוכנים עכשיו במקום רק לחקור אותו אלא גם לשמוע סיפור, העולם של "הילד והנאפה" ממשיך להיות מסתורי ולא ברור ולהציג דמויות חשובות כל סצינה שנייה עד לרגע האחרון שלו ואת זה אני פחות אוהב.
ואני אומר את זה למרות שמאוד אהבתי את הסרט. מאוד. העולם שמיאזאקי המציא אומנם מזכיר מאוד עולמות אחרים שכבר יצר (וגם את 'המטריקס') אבל הוא כן מאוד מהנה לצפייה, האנימציה מרהיבה והמוזיקה של ג'ו היסאישי סוחפת. מיאזאקי גם חוסך לנו את סיפור האהבה המיותר וסוף סוף כותב דמות גיבור לא מעצבנת בשום שלב. וכאמור, כשהסרט מתעסק בנושאים הכבדים יותר הוא נהיה ממש טוב. אבל בכמעט כל סצינה ריחפה מעליי התחושה שזה יכל להיות הרבה יותר טוב.
ואיך משנים שם מושלם כמו "איך אני חי?" לשם המשמים הזה? איך?!
ה-''משום מה'' מתייחס אליי ולזיכרון שלי שהדחיק אינפורמציה ופספס אחרת במהלך הסרט.
(לא שזה היה קריטי לחוויה)
מסכימה עם כל הנקודות שלך :)
(ל"ת)
משהו שהפריע לי קצת בסרט הוא המחסור באפיון לדמות הראשית של מהיטו. אין בו שמץ של פחד או אפילו חשש, גועל, תמיהה או ספק. הוא תמיד עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון ללא שום היסוס או שינוי הבעה לעומת הדברים החדשים, המופלאים והביזארים שקורים לו מול העיניים.
לכן גם המסע שהוא עובר, לדעתי, מאבד מהעוצמה. מעין אפשר לסכם את היום של מהיטו כ"עוד יום שלישי", מבחינת השינויים שנראה שעברו עליו. הוא קם בבוקר, קרו דברים, הוא הלך לישון.
לא התאכזבתי מהחוויה בקולנוע, כי הסרט מאוד מרשים. אבל הייתי שמח לחוות את העולם שמעבר עם כל דמות אחרת בסיפור מלבד מהיטו, וחבל.
אצלי זה ההיפך
למהיטו דווקא יש הכי הרבה פיתוח דמות (שזה לא אומר הרבה בסרט הזה) והשאר הם אפילו לא קריקטורות של דמויות הם חצאי יצוגיים שעברו מיוזאקי בראש לכמה דקות ואז הסרט דיי שוכח מהם להרבה זמן עד שהוא מחזיר אותם לכמה שניות בסוף הסרט. זה לא שלמיוזאקי אף פעם לא הייתה בעיה עם לבנות עולם מתפקד אבל כאן הוא אפילו לא מנסה.
התאכזבתי
בתור אחד שמעריץ את מיאזקי וראה את כל סרטיו לדעתי זה אחד מהסרטים הפחות טובים שלו. הבעיה העקרית היא שלא הרגשתי שהדמות הראשית עוברת איזשהוא שינוי – דבר שפשוט גרם לסרט להיות די משעמם. אני לגמרי לא בקטע של חוקיות תסריטאית ונהנה לראות סרטים ששוברים מוסכמות אבל פה לצערי זה לא עובד בשום צורה. האנימציה כמובן יפה אבל בניגוד לרוב סרטיו לא חידשה כלום אלא הרגישה ממוחזרת ברוב המקרים. והפסקול היה גם מאוד מיאזקי אבל שוב- שום דבר חדש/מבריק שארצה לשמוע שוב. לדעתי זה גם הסרט הכי פחות מתקשר לילדים מכל סרטיו- הלכתי עם הבנות שלי (11, 13,16) שבגדול נהנו מהחוויה (כי הן גם מעריצות) אבל לא הבינו יותר מידי וגם אמרו שזה מסרטיו הפחות טובים. וכהרגלו בקודש, כמו רוב הסופים בסרטיו גם הסוף הזה פשוט נראה ומרגיש "לא קשור לכלום" – כאילו הבן אדם לא יודע איך לסיים את הסרט "נכון" מבחינה תסריטאית. זה תמיד מצחיק אותי (בקטע טוב) כל פעם מחדש :)
איזה סרט מעולה
הוא מרהיב מבחינה קולנועית. לא רק האנימציה- גם הפסקול, הבימוי, הכתיבה. יש כאן שפע של סצנות פשוט מצמררות. הוא רגיש, מלא דימיון ומקורי לחלוטין.
אני יכול להבין את האכזבה של מי שקיווה לקבל עלילה קצת יותר קלה לעיכול, אבל אני מהר מאוד קיבלתי את העובדה שהרובד הגלוי הוא רק משל לנבכי התת-מודע והנשמה של ילד מוכה טראומה. יש בו מטאפורות ששזורות בתוך מטאפורות, אבל בעיניי זה לא מעיק כי הוא מספק מספיק עוגנים עלילתיים ורגשיים להיאחז בהם.
עכשיו אני מבין את איתן כשהוא ביקר את "אחד בלב"
אני אוהב את "אחד בלב". הוא חגיגה מאנית וקורעת מצחוק בין עם זה אוסף של כל הדברים שטליה לביא אוהבת או לא. כאן זו אותה חגיגה מאנית רק עם הומור סולידי במקום ולגארי ולטעמי זה לא בהכרח שיפור.
כי זה הסרט, "אחד בלב" בסגנון מיוזאקי. מלא בסצנות קודמות של העבודות שלו (ביחוד האול ,הרוח העולה והמסע המופלא) ומה שככל הנראה מיוזאקי מגדיר כביקורת עצמית על העבודה שלו. אני אפילו לא כועס, זה מאוד מבדר לראות אדם בן יותר משמונים בונה ארמון חול בעדינות יתרה רק כדי שהוא יהרוס אותו באופן הכי רועש שאפשר (כולל צלילי בום וטראח) אבל זה לא מה שציפיתי לו, ציפיתי לאתם יודעים… רגש. גם במונונוקה שאני מחשיב לגרוע מסרטיו כולל הסרט הזה יש רגעים שריגשו אותי או לפחות נועדו לרגש כאן זה כאוס טוטאלי. המלצה חלקית אני מניח, אבל אתם ממש חייבים לאהוב את האנימציה.
נ.ב: המילה תודה נזרקת בסרט על ימין ועל שמאל עד שהיא מאבדת משמעות. מישהו יודע למה הוא התכוון? זה בעיה בתרגום? או שזה מיוזאקי מבקר את היעילות של הרגעים הדרמטים שלו?
תמיד חשבתי שלאחד בלב דווקא הייתה עלילה
וטליה לביא החליטה בשלב מסוים לזרוק אותה ולהעביר את הסרט לפסים מוחלטים של נונסנס.
כי החתן נראה כמו הבחור השפוי והנחמד והכלה היא המשוגעת בכללי והפרנואידית בסרט בפרט, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, מסתבר שהיא שפויה מאוד, והוריו של החתן אכן עשו יד אחת עם האקסית שלו במטרה להחזיר אותם ולחרב את הנישואים הטריים- ושהאקסית שלו הייתה הרבה יותר מוזרה, וגם הוא, ודווקא הכלה היא השפויה והבורגנית בעסק. ובדיוק שסיפור ההיכרות שלהם נחשף בפנינו ומתברר שטבעת המצפן באמת הייתה טבעת אירוסין, הסרט מחליט להסתיים בפתאומיות בהפי אנד יפה כסצנה בודדה אבל מאולץ לחלוטין כי כנראה נגמרו הכסף והזמן.
אז הבעיה שלי עם אחד בלב הייתה שהוא לא באמת הלך עד הסוף עם להיות סרט הזוי ונונסנסי בלבד, או סרט עם עלילה בעולם ובסגנון סוריאליסטי. הוא נתקע באמצע, לא פה ולא שם. אז נהניתי, אבל נהניתי הרבה יותר מילדות סכסכניות שלה. יכול להיות שזאת גם הייתה הבעיה החלקית של אנשים עם הילד והאנפה? שיש לו עלילה, אבל היא מסתיימת באמצע הסרט או לקראת סופו?
לי באופן אישי קשה עם סרטים שלא סגורים מה הם מאשר עם סרטים שבטוחים בעצמם שהם נונסנס אמנותי או מטומטמים או טראש לכל אורך הדרך, מאשר אלה שמזגזגים.
לא אמרתי כלום על קיום עלילה הסרטים יכולים להיות חגיגה מאנית ושתהיה להם עלילה.
לא זוכר מספיק מאחד בלב (למרות שתיאור העלילה שלך נשמע נכון) אבל ממה שאני זוכר הוא לא מזגזג, חוץ מהסצנות עם האקסית של דנקנר הוא נונסנס ומוקצן לאורך כל הדרך מהרגע שהכלה אומרת "וואו" לחדר שלהם בבית המלון.
בכל מקרה מחסור בעלילה זאת לא הבעיה שלי עם הילד והאנפה (שבאמת אין לו כזאת לפחות לא אחת עקבית) אלא מחסור מוחלט בדמיות. הגיבור הראשי שקט מדי רוב הזמן ככה שחוץ מבסצנות מסוימות קשה מאוד להבין מה הולך לו בראש אבל הוא עדיף על הכאוס שהולך מסביבו. הסרט באמת מרגיש שנכנסנו למוח של מישהו ואנחנו כקהל רואים רק חצאי מחשבות ורעיונות בלי קונטקסט איך הם מקושרים אחד לשני. לא שאני לא אוהב סרטי נונסנס אבל היה לי זמן קל יותר להבין את העלילה ב"המאה ה 20" מאשר כאן. (הסרט הזה)
מאכזב מאוד
דווקא בתור צופה אדוק של מיאזאקי אני חושב שמדובר באחד הסרטים הפחות טובים שלו. הבעיה המרכזית מבחינתי היא בעיקר האיטיות הבלתי נסבלת שלו, בשעה הראשונה שלו כמעט נרדמתי. בנוסף הדמות הראשית לא עוברת שום שינוי וקשה מאוד להתחבר אליה, גם דמויות המשנה הרבה פחות מעניינות (ומקבלות גם הרבה פחות זמן מסך) ביחס לסרטים אחרי של מיאזאקי
האיטיות הייתה לי בסדר
ביחוד בסצנת האבן. זו השעה שנייה שהעלתה המון סימני שאלה. ההתחברות לדמויות היא הכי פחות חמורה בדמות הראשית לסרט פשוט אין דמויות רק חצאי יצוגים של אנשים אמתיים (אני מניח)
פלישת הדררות
כיף שיצא סרט חדש של מיאזקי. את רוב הסרטים האחרים שלו ראיתי כמה וכמה פעמים. אני לא חושבת שארצה לצפות שוב בסרט הזה, אפילו שנהניתי ממנו. אבל בדיעבד אין שם חוט שמושך אותי לחזור אליו שוב.
אין בו את הכיף והמתיקות שבפוניו, טוטורו וקיקי, ואין בו את המורכבות הרגשית והאינטלקטואלית שבמונונוקי או המסע המופלא או הטירה הנעה.
כמעט ואין בו חביבות, חמלה והומור, שמאפיינים את רוב סרטיו. זה הסרט הכי אפל ורציני שלו, הכי מתוח, אלים, אפילו מייאש.
בניגוד למונונוקי שם יש מלחמת האור בחושך, כאן יש כאוס חסר שליטה שהדמויות אפאתיות אליו ולא מנסות לשנותו אלא פשוט לברוח ממנו. ולא ברור בכלל שהעולם שאליו ברחו הוא אכן טוב יותר.
הטירה הנעה בחן את הגבול
אבל טכנית אבל רק טכנית יש לו עלילה קוהרנטית ומוטיבציות מוגדרות לכל הדמויות בין אמא של סופי עד למלכה. פרקטית הוא מתמקד בפרטים הללו לחצי שניה וחוזר להתמקד בהואל, סופי, בטירה זוועות המלחמה לכמעט כל הסרט. הפרטים על הדחליל המכשפה המלחמה עצמה ועוד נדחקים הצידה אבל טכנית הם קיימים. מה שאני לא ממש בטוח שאני יכול להגיד על הילד והאנפה.
אליס בארץ הפלאות של מיאזאקי - גרסה 2.0
כבר שנים שאני מרגיש שהמסע המופלא הוא פחות או יותר אליס בארץ הפלאות גרסת מיאזאקי.
עכשיו נראה שאנחנו מקבלים את הגרסה השנייה של מיאזאקי לאליס בארץ הפלאות (ואגב, השם המסע המופלא דווקא מתאים לסרט הזה הרבה יותר מאשר לסרט ההוא), מעין ״אליס בארץ הפלאות של מיאזאקי – הגרסא הרצינית יותר״.
כי בכללותו הסרט מרגיש כמו תיאור של חלום אחד ארוך.
בחלום אין לך הגיון לכל דבר ודברים מתרחשים בלי שיש הסבר ואתה מקבל את זה כי זה חלום.
הבסיס של העלילה ברור, אתה יודע מה מהיטו מחפש ואתה מבין בכל רגע מה הוא צריך לעשות, אבל עדיין אין לך מושג למה או מה זה אומר.
ההסברים בעולם של הסרט הם יותר בכיוון של ״כדי להגיע ל-X אתה צריך Y״ בלי שיש איזשהו הסבר למה זה ככה או איך עובד ההיגיון הפנימי.
ואני מבין שכנראה שיש עומק בכל הדברים, אבל בעיני זה פשוט היה הצצה לתוך עולם דמיוני מופרע ונטול חוקים ברורים במשך שעתיים, או אם לנסח את זה יותר טוב: שעתיים של צלילה אל תוך נפשו של מיאזאקי.
וזאת בהחלט חוויה נחמדה ומעניינת. טוב, רוב הזמן.
אחת הבעיות שיש לי עם הסרט היא שהוא מאוד ארוך ואיטי ולא אחת היו בו רגעים שפשוט היו משעממים.
ניתן היה לדעתי לקצר את הסרט או לחילופין לעבות את הסיפור.
כי מבחינת מה שקורה על המסך, זה משהו שניתן היה להעביר גם בשעה וחצי לדעתי.
בכל מקרה, זה עדיין חוויה מאוד מיוחדת, גם אם הסיפור מרגיש כל הזמן הרבה יותר קטן מבדרך כלל אצל מיאזאקי.
הפסקול בהחלט ייחודי בנוף הפסקולים של סרטי מיאזאקי ובהחלט נשמע כמו סגנון של פסקול מועמד לאוסקר, כך שממש מעצבן שהאוסקר בסוף השאירו אותו בחוץ.
למעשה, וזה ישמע די מוזר, היו רגעים של נעימות פסנתר שהזכירו לי, מכל הדברים, את הפסקולים של האנס זימר, וזה לא דבר שחשבתי שארגיש מפסקול של ג׳ו היסאישי (שניהם אמנים ברמה הגבוהה ביותר, אבל כל אחד בסגנון משלו, כך שדי הופתעתי להרגיש קישור בין שני אמנים כל כך שונים).
חוץ מזה, תקנו אותי אם אני טועה, אבל האם זאת הפעם הראשונה בה סרט של ג׳יבלי מסתיים בשיר סיום המושר ע״י גבר? זה בהחלט הרגיש חריג ביחס לג׳יבלי.
בגדול, אני מבין את מיאזאקי שישבו לו כל הדימויים הללו בראש ורק רצה לשחרר אותם ולעזאזל הפרישה, אבל אני עדיין מחזיק בטענה שהרוח העולה הרבה יותר מתאים והולם להיות סרטו האחרון של מיאזאקי, כך שחבל לי שהוא לא עשה את הסרט הזה לפני הרוח העולה.
אישית, הפייבוריט שלי בקטגוריית האנימציה נשאר ספיידרמן, אבל אני יכול להבין אם טקסי פרסים מרגישים יותר בנוח עם הסרט הזה, שכן הוא מרגיש הרבה יותר כמו יחידה עצמאית ולא כמו פרק בסדרה.
לסיום, לגבי ההתאמה לילדים: רוב הסרט לא מכיל אלימות או אלמנטים בעייתיים לילדים.
ישנם שתי סצינות שעשויות להיות בעייתיות לילדים, האחת אנושית מדממת והשנייה כוללת מעיים נשפכים אבל של דג (רשמית, יש מעיים נשפכים בסרט ג׳יבלי. אפילו בנסיכה מונונוקי לא היה כזה דבר).
המעיים הנשפכים הם, באופן מפתיע, לא ממש קשים לצפייה או דוחים במיוחד, כך שאני לא רואה בעייה שילדים יראו את זה.
לעומת זאת, הסצינה האנושית המדממת וביחוד הסיבה שמביאה אליה, עשויה להיות יותר מדי לילדים רכים מדי.
אני חושב שגיל 10 או 11 זה גיל טוב, אלא אם ידועה רגישות למראה דם מצוייר.
אפילו מבחינת העישון, יש פה הרבה פחות מבסרטו הקודם, אם כי הדמויות מדברות על הסיגריות ועל הצורך שלהם בעישון.
ראיתי את הסרט הערב .
ועל אף שאני אוהב מאד את היאו מיאזקי , וראיתי כמה וכמה סרטים שלו , כמו " המסע המופלא " " הנסיכה מונונוקי " " הטירה הנעה " ו " הרוח העולה " וחשבתי שאני כבר מכיר קצת את העולם המדומין והפנטסטי שלו ,
עולם םנטסיה שדי זר נניח לפנטסיות של דיסני האחים גרים ושות ועובד לפי העולם הפנטסטי היפני ו/או עולמו של מיאזקי , עולם שמשלב שדים , רוחות , דמויות גרוטסקיות ומגוחכות , מודה שהיה לי קשה הפעם מאד לעכל
הבנתי שבבסיס זה סיפור של ילד יתום מאם , עם טראומה קשה מכך ואכול רגשות אשמה שלא יכל להציל אותה . כמובן שלמרות שאחותה – אימו החורגת מאד מאד אמפטית אליו הוא מתקשה לקבל אותה, ואביו בכלל זר לו עקב עבודתו התובענית והליכתו אחר ליבו לאשה אחרת. עד כאן הכל ברור ומובן.
העולם הפנטסטי הזכיר לי משום מה יותר מכל , לא בהיבט של אחד לאחד אלא בהיבט של עולמות מקבילים את כל הסרייה של ספרי " המגדל האפל" של סטיבן קינג . גם שם יש יךד שעובר עולמות , גם שם יש עולמות מקבילים או יקומי מקבילים , וגם שם יש דלתות מעבר – שזה דווקא אחד לאחד עם סצינות מסוימות בסרט.
יחד עם זאת חשתי אותו דבר כמו ב" מגדל האפל " של קינג , שקטעים מסוימים סחטו ממני הרגשת " מה לעזאזל קרה פה , זה יותר מדי , אבל ממש יותר מדי מוזר " למשל התוכים הקניבליים . מה שהקביל אצלי אולי קצת לארוחה המאד מטזרה של המפלצות במועדון האקסקלוסיבי שם נדמה לי בספר הלפני אחרון של " המגדל האפל " של קינג .
אם מישהו מצא קווי דמיון נוספים ל" מגדל האפל " או לכל פנטזיה אחרת אשמח לשמוע .
אגב אני חובב נלהב של צילום ציפורים מה שכן עזר לי די להתחבר לקטעים מסוימים. אנפה אפורה היא בטבע בדרך כלל עוף נפוץ כל כך בבריכות הדגים שרבים כבר לא טורחים לצלם אותו בכלל למרות שהוא ענק מלא חן . מה שאני מודה , יש לו קול מאד , אבל מאד, מכוער
אזהרת טריגר חשובה
תכל׳ס נראה לי שכולם יודעים כבר, אבל מכיוון שזה לא הוזכר פה, אזכיר בכל זאת ליתר ביטחון.
הסרט נפתח בסצינה של אזעקה.
כלומר, ממש ממש נפתח. זה ליטרלי הדבר הראשון שבא אחרי הלוגו של ג׳יבלי.
בסצינה ניתן לשמוע אזעקה עולה ויורדת והמוני אנשים רצים בבהלה.
כמה שהכנתי את עצמי לפתיח הזה, זה עדיין היה חזק והחזיר אותי לתחושה הנוראית של תחילת המלחמה (כן, מה לעשות, אני ירושלמי. אצלנו אזעקות מקושרות רק לתחילת המלחמה).
מניח שיש אנשים שזה יהיה יותר מדי בשבילם לפתוח ככה סרט, כך שכדאי לדעת את זה לפני שבאים לסרט ולא רק כמה שניות לפני שהסרט מתחיל כשמופיעה ההבהרה של קולנוע לב אודות כך שהאזעקה היא חלק מהסרט.
ואגב, בנושא אחר: רק אני הרגשתי דמיון לנשמה של פיקסאר בסצינה בה הווארהווארה עולים כדי להוולד כתינוקות בעולם שלנו? כאילו, זה די אותו הדבר רק שהנשמות עולות למעלה במקום למטה. אפילו העיצובים של הנשמות בתור עיגול קטן די דומה בשני הסרטים. כמובן שבנשמה של פיקסאר אף ציפור לא אוכלת אותם לפני שהם מגיעים לעולם שלנו, אבל זה בקטנה…
בנוגע לווארהווארה זה רפרנס לנסיכה מונונוקי
(ל"ת)
אתה מתכוון ליצורים הקטנים שמנענעים את הראש כשהיער בריא?
כי אם כן, אז מלבד קצת דמיות חיצוני, אני לא מוצא הרבה דמיון.
כן אלו
(ל"ת)
סרט השנה
כל שנה
רציתי לשאול אם מישהו הבין איזה קטע שלא מובן לי מהסרט:
למה אחותה של אמא של מהיטו מלכתחילה נכנסה לעולם הרוחות הזה כדי ללדת?
מה היה הרעיון או המטרה מאחורי זה?
וגם כשהיא הייתה צריכה ללדת, ומהיטו פגש אותה שם על המיטה הזאת, למה היא התחילה לכעוס עליו ולצעוק שהיא שונאת אותו?
אשמח להסבר 🙏