רוצו: אמה סטון היא גיבורה נפלאה ביצירה מסחררת ומלאת אהבת אדם

בלה בקסטר היא אחת הגיבורות הכי נפלאות שנראו בקולנוע מזה זמן רב. היא כל כך ייחודית, וסקרנית, ואותנטית, ולא נותנת לשום דבר להכשיל אותה בדרכה לגילוי עצמי, שצריך להקים מועדונים על שמה. ולאמה סטון מגיע פסל מזהב טהור על מה שהיא עושה עם הדמות שהופקדה בידיה. השבוע הוכרז ש"מסכנים שכאלה", שקטף את אריה הזהב בפסטיבל ונציה, זכה ב-11 מועמדויות לאוסקר. כולן מגיעות לו פרט לאחת – מארק רופאלו, בדרך כלל שחקן נהדר, מגיש כאן הופעה מלאכותית ומוזרה – לא במובן הטוב כמו כל שאר השחקנים – והוא הצרימה היחידה בסרט האדיר הזה.

>> בסוף יהיה טוב: 13 פרקי הסיום הכי טובים בתולדות הטלוויזיה

הבמאי הפנומנלי יורגוס לנטימוס, יוצרם של סרטים מזהירים כ"הלובסטר" ו"המועדפת", קרא ב-2009 את ספרו של אלסדר גריי הסקוטי, והחליט מיד שזה חומר כלבבו. הוא אף נסע במיוחד לאדינבורו לפגוש את גריי, שנתן לו את ברכתו על בסיס צפייה בסרטו הנושך "שיני כלב". חלפו 14 שנים וארבעה סרטים בטרם לנטימוס הצליח להרים את הפרויקט, ובינתיים הסופר הקשיש הלך לעולמו, ולא זכה לראות את היצירה המסחררת שהעבירה את העולם שברא מהנייר למסך.

יש לציין שבניגוד לסרטיו הקודמים של לנטימוס, שבהם נטה לשפוט את המין האנושי לחומרה, "מסכנים שכאלה" מלא חמלה ואהבת אדם. במובן זה הוא הזכיר לי את "איש הפיל", הסרט האחד של דיוויד לינץ' שבו גילה חמלה לגיבור שלו, ומצא את האנושיות שמתחת לחזות המפלצתית. על התסריט חתום טוני מקנמרה, מי שכתב את "המועדפת" ויצר את הסדרה הפסאודו היסטורית הנהדרת "קתרינה". אך אף שלנטימוס לא לקח קרדיט על המילים, אי אפשר לפספס את המגע המובהק של הבמאי היווני בעל העין העקומה, כולל שימוש יתר בעדשות רחבות שמעוותות את המרחב.

אם נמקם את "מסכנים שכאלה" בתולדות הקולנוע, אפשר למצוא את שורשיו בסרטי המפלצות הליריים של שנות השלושים – בעיקר "פרנקנשטיין" של ג'יימס ווייל, ו"פריקס" של טוד בראונינג. דמות המדען/מנתח המטורף עם תסביך אלוהים, שמונע על ידי טרגדיה משפחתית לעשות ניסויים בהכלאות אנושיות, נראה גם ב"עיניים ללא פנים" של ז'ורז' פרנז'ו מ-1960 וב"העור שבו אני חי" של פדרו אלמודובר מ-2011. סרטו של לנטימוס דומה לכל אלה, אבל גם מאוד שונה מהם באופנים מהותיים, שרק על חלק מהם אוכל לכתוב כאן בלי להגזים עם הספוילרים.

אחת ההברקות הגדולות של הסרט היא דמותו של דוקטור גודווין בקסטר, בגילומו המרגש של ווילם דפו הנפלא, שהיה צריך לזכות במועמדות שניתנה בטעות למרק רופאלו. גודווין, או בקיצור God, הוא מעין שילוב של דוקטור פרנקנשטיין והמפלצת מהספר של מרי שלי. פניו נראות כאילו הורכבו מחלקים של גוויות, ובילדותו הוא היה קורבן לשלל ניסויים מחרידים שעשה בו אביו בשם המדע. בהערצתו לאביו הוא הפך למדען כמותו, ונראה שאינו מודע לעוצמת הפגיעות שחווה. התגובות המתבקשות לאותן פגיעות מצטיירות על פניו המזועזעות של עוזרו מקס מקנדלס (ראמי יוסף מהסדרה "ראמי" בהופעה סימפטית), כל פעם שגודווין מספר לו משהו על ילדותו. איכשהו, גודווין לא הפך למפלצת כמו אביו, ועד כמה שהוא מתכחש לכך, הוא מפתח רגשות אבהיים לבלה שאותה הוא מגדיר כניסוי. הוא אמנם הרכיב אותה באמצעות כלי המנתח שלו, אלא שבהדרגה אנחנו מגלים שבלה היא יציר כפיה שלה בלבד.

חלקו הראשון של הסרט, שמתרחש ברובו במעונו הגותי של הדוקטור בלונדון הוויקטוריאנית, מצולם בשחור לבן קונטרסטי, כמו סרטי מפלצות של שנות השלושים. השחור לבן מתפקד גם כדימוי לנקודת מבטה של בלה, שמרגישה כלואה בבית ומשתוקקת בכל מאודה לצאת החוצה. כשהיא סוף סוף יוצאת לחקור את העולם, ואת המיניות שלה, הסרט הופך לצבעוני מאוד, והרובד האלגורי מתחדד. ליסבון, אלכסנדריה, פריז ואוניית הנוסעים נבנו בתוך אולפן, ועיצובן הביזארי מדמה דמיון של ילד ותורם לאגדתיות של הסיפור, שזמן ההתרחשות שלו לא בדיוק מוגדר (בפריז אפשר לראות ברקע את האייפל נמצא בתהליכי בניה). בהשראת "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה מ-1992, לנטימוס ויתר, עד כמה שאפשר, על אפקטים דיגיטליים, ופנה לעבר השיטות הישנות של ציורי רקע.

במסעה בעולם בלה מגלה שהגבר שלו ייעדה את תפקיד האביר המשחרר, רוצה לשלוט בה בדרכו שלו. ואז הוא מאבד כל חן שהיה לו בעיניה. אנשים אחרים שהיא מתוודעת אליהם פותחים בפניה חלונות לעולמות של חשיבה ומוסר, והיא מרחיבה את דעתה בלי לאבד מאומה מהחיוניות של דמותה הראשונית. האנה שיגולה הוותיקה, מי שהיתה פעם כוכבת סרטיו של פאסבינדר, מקסימה בתפקיד אישה עם חיוך טוב שבלה פוגשת באונייה, והסטנדאפיסט ג'רוד קרמייקל מוצלח כבן לווייתה. גם קתרין הנטר, הזכורה כארבלה פיג מסרטי הארי פוטר, מצוינת כמדאם בבית בושת פריזאי. בקיצור, כולם נהדרים, חוץ מרופאלו, שלא מצא את הטון הנכון לגלם את הדמות הפלייבוי התחמן שבלה מורידה את חייו ממסלולם.

אני יכולה להמשיך ולהשתפך גם על הצילום של רובי ריאן, ועל עבודתם של כל שאר המועמדים לאוסקר, אבל אסתפק בהפניית תשומת לב לפסקול המהמם שהלחין המוזיקאי הבריטי ג'סטין פנדריקס. זאת התנסותו הראשונה בהלחנה לקולנוע, והצלילים הייחודיים שחיבר יחדיו תורמים רבות לאנרגיה הנפלאה של הסרט. הריקוד הראשון של בלה הוא רק אחד הרגעים שיישאר איתכם זמן רב.
4.5 כוכבים
Poor Things בימוי: יורגוס לנתימוס. עם אמה סטון, ווילם דפו, מרק רופאלו, ראמי יוסף. בריטניה/ארה"ב 2023, 141 דק'