תחושה של סחרור מלווה את הצפייה ב"מסכנים שכאלה" (Poor Things), סרטו החדש של יורגוס לנטימוס. הסחרור הזה נובע, בראש ובראשונה, מהעושר החזותי של הסרט שאינו מאפשר לך להתיק את המבט מהמסך, אך לעיתים גם נדמה מנייריסטי ואפילו תוקפני. פה ושם מוצא עצמו הצופה משווע לאיזושהי הפוגה מעדשת עין הדג המעוותת, מהצבעוניות הגדושה שניכרת בלא מעט סצנות, ומעודף הפרטים בתמונה. יש בעולמו החזותי של לנטימוס ובסיפורו של הסרט משהו שמזכיר את עבודותיו של טרי גיליאם, ובמיוחד את "הרפתקאות הברון מינכהאוזן" (1988) שלו – אבל זהו לגמרי סרט של לנטימוס, שהולך ומתברר כאן כאמן בעל חזון סוריאליסטי שמתפזר על המסך בשלל צבעים וקולות.
המזיגה האסתטית המסחררת – הנה שוב, המילה הזו – בין steampunk, כלומר שילוב של אסתטיקה פוטוריסטית ויקטוריאנית, סיפור פרנקנשטיין, דימויים של לידה, ביתור גופות ופנטזיה פמיניסטית יוצר חוויה קולנועית. עמוסה, אבל חוויה. לא בטוח עד כמה כל המרכיבים האלה מצטברים ליצירה בעלת נפח ומורכבות – לעיתים אף נדמה שהסרט הוא פחות מסך מרכיביו האסתטיים – אבל בחינה נוספת עשויה לחשוף יותר ממה שנגלה לעין בצפייה ראשונה. שלל ההתייחסויות התרבויות והקולנועיות מזמן גם את סרטו השערורייתי של טוד בראונינג, "פריקס", מ-1932 שמספר סיפור טרגי של אהבה ונקמה בקרקס נודד של חריגים פיזיים ממשיים; את "האניגמה של קספר האוזר" (1974) של ורנר הרצוג המביא את סיפורו האמיתי של נער גרמני בן המאה ה-19 שהיה כלוא מינקותו בחדר חשוך; ואת סרטי הפנטזיה הצ'כיים המרהיבים משנות ה-60 וה-70, ובראשם "ואלרי ושבוע הפלאות שלה" (1970) של ירומיל יירש שעוקב אחר התבגרותה הנפשית והמינית של נערה בת 13 בעולם גותי-סוריאליסטי.
"מסכנים שכאלה", המועמד ל-11 פרסי אוסקר וכבר זכה בפרסי הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר בגלובוס הזהב, כמו גם באריה הזהב בפסטיבל ונציה, מביא את מסעה הפיקרסקי של בלה בקסטר (אמה סטון), פעוטה-אישה שהיא יציר כפיו של מדען בשם גודווין בקסטר (ווילם דפו) המכונה, למי שמתקשה להבין את תפקידו הסימבולי בחייה, גוד, כלומר אלוהים. בלה היא אישה צעירה והרה שניצלה על ידי המדען מניסיון התאבדות, וכחלק מניסוי מעבדתי שהוא עורך בה הוטמן בראשה מוחו של עוברה. זו הסיבה שבתחילת הסרט היא עושה את צעדיה הראשונים, פולטת את המזון שבפיה, שוברת כלי חרסינה ומשתינה על הרצפה.
3 צפייה בגלריה
מתוך "מסכנים שכאלה"
מתוך "מסכנים שכאלה"
מתוך "מסכנים שכאלה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
כאשר מקס מקאנדלס (רמי יוסף), האסיסטנט של בקסטר, מבקש ממנו את ידה, האב-אל נעתר ובתנאי שימשיכו להתגורר עמו. בלה לעומת זאת מכריזה על רצונה לעזוב, ואף בורחת מהבית (בהעלמת עין של אביה) בחברת עורך דין מפוקפק, דנקן וודרברן (מרק רופאלו). מכאן נוסעים השניים אל ליסבון, וממנה לאלכסנדריה וחזרה לאירופה – לפריז. בכל אחד מהמקומות האלה בלה חווה עוררויות מיניות ומתפתחת גם מבחינה אינטלקטואלית ולשונית. גבר שחור שהיא פוגשת על סיפונה של אוניה לאלכסנדריה (ג'רוד קרמייקל) ומטרוניתא קשישה (חנה שיגולה) מחדירים בה רעיונות מעמדיים ופילוסופיים, למורת רוחו של דנקן שרואה בה לא יותר מבובת מין. הדימוי המיני של ילדה-אישה עמד במרכזם של כמה סרטים פרובוקטיביים ("נהג מונית", "ילדה יפה"), אבל בסרט הזה הוא הרבה יותר מעוד פרובוקציה.
לא ארחיב, משום שהסיפור הולך ונעשה מטורף יותר ויותר, ומשום שכל מה שקורה הוא חגיגה של דמיון שעולה על גדותיו ומפתיע ("מסכנים שכאלה" מבוסס על ספר בשם זה מאת הסופר הסקוטי אלסדייר גריי, ואת התסריט כתב טוני מקנמרה). הדימוי המרכזי בו, זה של אישה צעירה עם מוח של זאטוטה, מספק מימד מלהיב של גרוטסקיות הקשורה בתנועות הגוף, פליטותיו, וכמובן בהפרה הבוטה של בלה את כללי האטיקט כאשר היא מוצאת עצמה בחברת אנשים בני המעמד הגבוה. אבל זה גם מאפשר ללנטימוס להציג דמות נשית שהולכת ומתפתחת, הופכת מנשלטת לשולטת, מפתחת מודעות מינית, ובסופו של דבר נעשית מעין סמל של מטריארכליות בעולם אוטופי שבו האל-אב מת והנשיות מקבלת שליטה. לנטימוס כבר בחן את הדינמיקה של יחסי כוחות מעוותים בסרטיו הקודמים, "המועדפת" (2019) שעסק בתככים נשיים בחצרה של המלכה אן בת המאה ה-18, או סרטו דובר האנגלית הראשון, "הלובסטר" (2015) שתיאר חברה דיסטופית הכופה על אזרחיה לחיות בזוגיות. כאן הוא עושה זאת באמצעות דמותה הפרובוקטיבית של בלה שהופכת על פיהן סוגיות עכשוויות של ניצול מיני, קורבנוּת וטראומה, ואף נהפכת לדמות המאתגרת את הדיכוי, ההפנמה המינית והבושה של העידן הוויקטוריאני – מאפיינים שלנטימוס מזהה גם עם תקופתנו אנו.
3 צפייה בגלריה
מתוך "מסכנים שכאלה"
מתוך "מסכנים שכאלה"
דמות שמאתגרת את הדיכוי. מתוך "מסכנים שכאלה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מה שמביא אותנו אל אמה סטון. בתפקיד בלתי אפשרי התובע ממנה לגלם ילדה בגוף של אישה בוגרת המגלה את חדוות האוננות, היא צריכה להיות גרוטסקית ואנושית בעת ובעונה אחת. במסעותיה עם דנקן בלה נחשפת לקיומם של עוני וזנות, וכמו היצור של פרנקנשטיין ברומן של מרי שלי לומדת להתבונן בעולם ולהכיר אותו, ונהפכת ממושא המבט לנושאו. מסעה הוא מעין סיפור חניכה נוסח "קנדיד" של וולטר בן המאה ה-18, ובה בעת ישנה בו התרסה ברורה כלפי תפיסת הגוף הנשי וניצולו בשיח העכשווי. כמו סרטים אחרים מהשנים האחרונות שהעמידו במרכזם את דמות האישה הנוקמת ("צעירה מבטיחה" של אמרלד פנל, למשל) – גם דמותה של בלה נדמית כאחת המייצגות של השיח הזה בעידן של MeToo. סטון מעצבת בשלמות את הדמות הזו שנעה בין פעוטה לאישה, בין הקומי והטרגי ובין המוחפצת והשולטת. היא מתווכת את עוררותה המינית של בלה באופן מעורר הערכה ואפילו השתאות, ומסעה בין גברים, בין היתר בבורדל צרפתי שמנוהל על ידי מאדאם משעשעת (קתרין האנטר), הוא גם מסע של שחרור-נשי עצמי באמצעות המין. משהו שהקולנוע היום אולי מתקשה לעכל, ודאי לייצג. האם התפקיד הזה יביא לה אוסקר שני? לא הייתי פוסל זאת.
3 צפייה בגלריה
מתוך "מסכנים שכאלה"
מתוך "מסכנים שכאלה"
מעוררת השתאות. אמה סטון, מתוך "מסכנים שכאלה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ווילם דפו בפנים עטורי צלקות מצליח להפיח יופי ואנושיות בדמות הגבר-בורא. לא מדען מטורף או מיוסר, אלא אב בחיפוש אחר בת. מוזר על כן שחברי האקדמיה העדיפו על פניו את רופאלו והעניקו דווקא לו מועמדות לאוסקר שחקן המשנה. רופאלו הוא שחקן נהדר, אך תפקידו כאן מסתכם בסטריאוטיפ קומי של גבריות יהירה החווה קריסה רגשית וכלכלית – מסוג הדמויות שכתובות ומבוצעות באופן מוכר מדי ולא לגמרי מספק. "מסכנים שכאלה" נע, כמו הגיבורה שלו, בין נאיביות ותחכום, בין המעצבן-קמעא ובין המלהיב, ובין הצפוי והמפתיע. זוהי חוויה קולנועית, ללא ספק, שנשענת על פסקול ייחודי שהלחין "ג'רסקין פנדריקס", שם הבמה של המוזיקאי הבריטי ג'וסלין דנט-פולי, המורכב בין השאר מצלילים צורמים, מעוותים, כאילו מזייפים, וגם מנקישות קלות ועדינות שמזכירות פעוט המנסה את יכולותיו הראשוניות על גבי כלי נקישה או מיתר. זהו פסקול מדהים המלווה סרט יוצא דופן של מי שהוא אחד מאמני הקולנוע הסוריאליסטי של ימינו.