אם אי פעם שאלתם את עצמכם מה היה קורה אם במקום מפלצת עם חזות מרתיעה ד"ר פרנקנשטיין היה יוצר אישה יפהפיה עם תאוות הרפתקאות, אז "מסכנים שכאלה" קופץ ראש לתוך הניסוי המחשבתי הזה. הגיבורה המופלאה של "מסכנים שכאלה" נבראה במקור בספר באותו שם של אלסדייר גריי, ועובדה למסך על ידי התסריטאי טוני מקנמרה והבמאי יורגוס לנתימוס (שכבר עבדו יחד בסרט "המועדפת"). המפלצת שלו היא שילוב בין גוף של אישה מתה ומוח של עוברית. היא מתחילה את הסרט כמעין תינוקת ענקית אבל מתפתחת במהירות הבזק לילדה, נערה ולבסוף אישה צעירה משונה למדי. את ראשית חייה היא מעבירה לצד אביה והיוצר שלה, גודווין "גוד" בקסטר (ווילם דפו), ששמו הפרטי זהה לשם נעוריה של הסופרת מרי שלי.
גודווין מנסה לברוא לבלה עולם פרטי בטוח וחף מהשפעות חיצוניות שיהרסו את "הניסוי" שלו. התבודדות היא המצב הטבעי עבורו – הניסויים שביצע בו אביו בילדותו שברו את גופו והפכו אותו לדמות מרתיעה שהחברה לא יודעת איך לעכל. הוא אפילו דואג לבלה לחברה בדמותו של סטודנט חביב לרפואה בשם מקס (ראמי יוסף), שמתאהב בה אבל גם נרתע מהחלקים האפלים יותר באישיותה. אבל בלה היא לא מישהי שאפשר להשאיר כלואה בבית, ובמהרה היא מוצאת את דרכה החוצה לצד דאנקן (מארק רופאלו) עורך דין סליזי ומטופש למדי שרחוק מלהיות אביר על סוס לבן.
הסרט מלווה את בלה בהרפתקאותיה המוזרות, כשהיא נודדת בין גרסאות סוריאליסטיות של ערים אמיתיות, רודפת אחרי חוויות ותובנות. בתחילה הרצונות שלה פיזיים מאוד – סקס, אוכל טוב, ריקודים – אבל בהמשך היא רודפת גם אחרי התפתחות אינטלקטואלית, שיפור עצמי וחלומות על שיפור העולם שסביבה. החינוך הפגום שהיא סופגת ממגוון הטיפוסים שנקרים בדרכה עוזר לה להפוך ליישות שלמה וחדשה, בלי להקריב בדרך את החדווה ושמחת החיים הילדית שלה.
בלה היא כמעט חוצנית בקרב הטיפוסים הנפוחים של המעמד הגבוה בתקופה הויקטוריאנית. היא מתקשה לקלוט נורמות חברתיות ומדברת בשילוב בין טעויות דקדוק של ילדים לפטפטנות אינטלקטואלית מופרכת. לנתימוס משתמש בכל כלי קולנועי אפשרי כדי להקצין את המוזרות הזו, למשל בעזרת השימוש המזדמן בעדשות רחבות (בנקודה זו הקוראים מתבקשים לצעוק על המסך את שם האתר). העולם דרך עיניה של בלה הוא פיצוץ צבעוני ועמוס, משהו בין דף בספר פופ-אפ לציור של הירונימוס בוש.
עיצוב התלבושות ביזארי ולא מדויק היסטורית בעליל גם על אנשים "רגילים", אבל הבגדים שבלה עצמה לובשת הם כבר פירוק לגורמים והרכבה מחדש של המלתחה התקופתית. הדובדבן על קצפת הטרלול הזה היא המוזיקה שכתב ג'רסקין פנדריקס, שמעצימה את רגשותיה ומצבה הנפשי של הגיבורה. לא פעם היא נשמעת צורמת במכוון, כאילו הכלים כוונו אחרת ממה שאנחנו רגילים לתפוס בתור נכון ומדויק.
כל האלמנטים האלה יחד יוצרים מסע מרהיב ביופיו וגם מכוער להדהים ברגעים מסוימים. העומס כל כך גדול שלפעמים צריך רגע או שניים כדי לספוג את כולו, מה שהופך את הסרט לחווית צפייה לא פשוטה. ובעצם, זה לא רק המבע – גם העלילה מלאה בפרטים וברגעי קיצון, גבוהים לצד נמוכים, מרגשים לצד מחליאים. יש כאן אלימות ואימה גופנית, טריגרים מכל סוג והרבה סצנות סקס מוזרות יותר ופחות – כך שלהגיד שזה לא סרט לכל אחד זה אנדרסטייטמנט. כמו כדי לאזן את כל הבחירות האלה, התסריט משלב באודיסאה החלומית/מסויטת גם הרבה הומור – פיזי או מילולי, לפעמים שנון ומתחכם, בפעמים אחרות דבילי לגמרי או שחור משחור או גם וגם.
כל זה כנראה לא היה מתאפשר בלי קאסט שכולם בו מיישרים קו עם הטרלול המוחלט הזה, ובהתאם יש כאן כמה מתצוגות המשחק הכי כיפיות של השנים האחרונות. אמה סטון היא כמובן הלב של כל זה, והיא מספקת פה הופעה וירטואוזית ורבת רבדים שאף שחקנית אחרת לא הייתה יכולה לעשות באותה הצורה. זה לא בהכרח נכון גם לגבי מארק רופאלו, שמאוד כיף לראות אותו מתחרפן אבל לא הרבה מעבר לזה – בטח לא משהו שמצדיק מועמדות לאוסקר לשחקן משנה. המועמדות הזו לגמרי הייתה צריכה להיות של דפו, שהעובדה שעדיין אין לו 2-3 אוסקרים על המדף היא לא פחות משערוריה. זאת אולי ההצגה של סטון, אבל כמה מהסצנות הכי נוגעות ללב – וגם הכי מצחיקות – הן לגמרי שלו.
העובדה שהסרט זכה השבוע ללא פחות מ-11 מועמדויות לאוסקר מבטיחה שהרבה מתעניינים יגיעו לצפות בו בלי היכרות מוקדמת עם הקולנוע של לנתימוס. למרות שזה סרט נגיש ומסחרי יחסית לסרטים קודמים של הבמאי, זה עדיין סרט מוזר וקיצוני בהרבה מסרט האוסקרים הסטנדרטי. יש מי שיתאהבו בו עד מעל הראש, אחרים לא יבינו מה רוצים מחייהם. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני מאלה שהתאהבו בסרט לגמרי – ובצפייה שנייה רק התלהבתי עוד יותר. הוא לא תמיד נעים או מהנה לצפייה, אבל יש בו כל כך הרבה רגעים נהדרים – ויש גם סיום קתרטי שעבורי הצדיק את כל המסע הזה. הוא אולי מזכיר כל מיני דברים וקל לזהות בו השפעות כאלה ואחרות, אבל כמו הגיבורה שלו, הוא לא באמת "כמו" שום דבר אחר. הוא משהו ייחודי וחד פעמי בפני עצמו.
חוויה מטורפת
הרגע בערך יצאתי ממנו.
בכוונה לא קראתי עליו הרבה כדי להגיע כמה שיותר נקי (שמעתי שיש ערום, אבל לא תיארתי באיזו צורה).
את הלובסטר אהבתי אבל אף פעם לא סיימתי ואיכשהו אף לא ראיתי את הסרטים האחרים של לנטימוס.
זו הייתה חוויה מעניינת, סופחת ובאמת קתרטית.
סרט מופלא
מסכים מאוד עם הביקורת.
גם עם היות הסרט אירוע ייחודי שקשה להשוות לשום דבר אחר, וגם עם חוסר ההערכה המצערת לדמות של ווילם דפו, שבעיני היה הדמות הנוגעת ללב של הסרט.
מסוג היצירות שבשבילן המדיום קיים.
סרט שאולי מצא את האיזון המושלם בין אפיל מיינסטרימי לבין "קולנוע אומנותי".
בעצם המקביל המוזיקלי לאלבום King For A Day, Fool For a Lifetime של פיית' נו מור.
או כל דבר של רדיוהד מאז קיד א.
(ל"ת)
סליחה אני לא בקטע של פעיות כבשים.
(ל"ת)
לא בטוחה אם אהנה מהסרט
אני חולה על אמה סטון, אבל ממש לא מתחברת לסגנון של לנטימוס. את הלובסטר לא הצלחתי לראות עד הסוף ולמועדפת לא התחברתי בכלל. מה אומרים?
זה סרט של לנתימוס על כל המשתמע מכך. יש דרך אחת לדעת אם תהני, לנסות.
(ל"ת)
בנוגע ללובסטר
לא הפסדת הרבה
הכי דומה למועדפת (הצילום, סגנון והומור)
אבל הרבה יותר ביזארי מצד אחד, אבל גם אופטימי מצד שני. מצד שני, זה סרט שמוצא אופטימיות והומור בסיטואציות גרוטסקיות, שחורות וטריגריות – אז לא בטוח שכל הקהל ימצא אותו אופטימי כמו לנתימוס.
עפתי על הסרט. באמת כמעט כל אספקט.
אמה סטון מושלמת ומוכשרת וראויה לכל שבח. אבל מה נסגר עם עדשות עין הדג? לנטימוס עייף אותי עם זה כבר בסרטו הקודם וכאן זה כבר התחיל להרגיש גימיקי ומעצבן. מקווה שהוא יפסיק עם זה.
כל המחמאות וכו'
אבל בחייאת שאיפשהו באזור פריז, ואולי קצת לפני, הסרט פשוט קצת נמרח. הסיום נהדר (ולו רק בגלל שכריסטופר אבוט) אבל הבטן הקטנה הזאת גורמת לכך שקשה לחמוק מהתחושה שמסרט שהוא חוויה וכו' וכו' אבל עוצר רגע מלהיות גם מהודק ונהדר.
לדמרי נמרח. יש גם סצינות שהפואנטה מועברת שוב ושוב.
בכללי אפשר להגיד שהפואנטה של הסרט לקראת הסוף כל כל הבהירה את עצמה וברבע שעה אחרונה התחלתי לשאול את עצמי טוב מתי זה נגמר. זה לא סימן טוב. סרט מדהים ומופלא אבל עורך וויתור על עדשת עין הדג הייתה משפרת הרבה
סרט מושלם שבתקווה יגרוף כל אוסקר אפשרי. חובה צפייה בקולנוע.
(ל"ת)
סרט מאוד מיוחד, הכל בו לא דומה לשום דבר, וזה הרבה, אמה סטון נהדרת, ממש נהדרת, הבימוי מדהים, הסצינות מצולמות באופן יוצא מן הכלל. מי שאוהב קולנוע ממש…שילך…מי שלא….לא. זהו סרט בפירוש לא לכל אחד.
האמת שלהרוג אייל קדוש והלובסטר הם הלנטימוס שאני הכי אוהב
איזון בין סרטיו היווניים הקיצוניים יותר להפקות ההוליוודיות המיינסטרימיות יותר. ובלי עדשות עין הדג. אבל כל מה שהוא עושה נפלא
הגבתי בדף הסרט של הלובסטר
מבחינתי מילא שהוא די מגעיל הוא גם לא ממש מצחיק או עמוק מעבר לזה. לשים סטנדרטים על מערכת יחסים= רע,קנאות=רע ולא משתלם עוד משהו. פיספסתי משהו בסרט כי בכנות ציפיתי ליותר.
https://www.fisheye.co.il/movies/lobster/#target-comment-1264643
אני גם אהבתי את אייל קדוש (פחות את הלובסטר, אבל יש לי תחושה שאני צריך לצפות בו שוב)
אבל בשני המקרים, אלו סרטים הרבה יותר מפלגים מ"המועדפת" למשל, שאולי שובר קונבנציות של סרטים היסטוריים, ויש לו מראה "מכוער" שיקשה על חלק מהצופים, אבל מאוד מזכיר במבנה התסריטאי שלו קומדיות תככים מודרניות.
עוד לא ראיתי את dogtooth – זה סרט יותר קיצוני מ"אייל קדוש" למשל?
כן
(הוא גם, בעיני, הרבה יותר משעמם).
אני חושב שהוא מאד התמתן כי dogtooth נשאר הסרט הכי פרובוקטיבי וקיצוני של לנטימוס, לטוב ולרע.
הוא הרבה יותר מרתק בעיני מPoor things, אבל הוא גם יותר slow burn ואין לו את הקצב ההוליוודי או הפקה עשירה של poor things. אז הוא פחות ״זמן כיף בקולנוע״ מpoor things אבל אני עד היום חושב עליו. אני מרגיש שיש משהו poor things כמעט מסורתי בpoor things, זו מעשייה מוזרה שבסך הכל היא מהווה סיפור קולנועי מאד מסורתי ולא מספקת יותר מדי חומר למחשבה. כמעט אפשר להשוות לסרטים כמו צורת המים או המספריים של אדוארד. אני חושב שההופעה של אמה סטון ועיצוב הסטים הוא מה שהרים אותה בדירוג שלי מהמועידפת, שהתסריט שלו חזק בהרבה.
(ומה שכמעט הוריד, מארק רופאלו גרוע בסרט ובעיני התאמה לא טובה של שחקן ובמאי. הזוי שוילם דפו לא מועמד במקומו).
בגלל זה אמרתי איזון. המועדפת וpoor things הם השלב היותר הוליוודי מיינסטרימי של יורגוס.
כלומר שניהם מוזרים מאד יחסית לסרטי אוסקר אבל סך הכל סרטים שלקהל הרחב קל לעכל (ההקרנה שנכחתי בה של poor things הייתה מפוצצת). תכלס יורגוס הוא אותןו יורגוס, הסיבה לכך היא התסריטאי טוני מקנמרה שבהחלט עובד בגבולות הגזרה ההוליוודיות.
אייל קדוש יצירת מופת.
(ל"ת)
ומישהו יכול להסביר לי איך פעמיים ברצף האוסקר מפספס את קתרין האנטר?
גם פה וגם בטרגדיה של מקבת, היא מתגלה כגונבת סצינות מיומנת .
הגזמת
היא טובה פה, אבל אוסקר על הופעת האורח הזאת, בעוד שכן בהחלט היו שחקניות טובות השנה שהגיע להן (ורובן לא היו מועמדות, יש לציין)? מוגזם.
למה הגזמתי? היית מתלונן אם היו מחליפים את אמילי בלאנט בקתרין האנטר?
(ל"ת)
לא הייתי מתלונן אם היו מחליפים את אמילי בלאנט בכריס פראט
אבל בהחלט הייתי מרים גבה על ההכנסה של האנטר לליינאפ על חשבון הופעות טובות יותר.
כלומר, לבלאנט לא מגיע להיות שם מבחינת ההישג שלה השנתי, אבל לכל הפחות אפשר לדבר על עובדת היותה אצילות הוליוודית מוערכת שהצליחה סוף סוף להיכנס לסרט מוערך ולזכות כך גם בחסדו של האוסקר למרות שהגיע לה הרבה יותר לפני כן.
האנטר עוד לא במעמד של "יאללה תפרגנו לה במועמדות מה יש לכם" ועל כן היא נשפטת על בסיס כל הופעה, וההופעה פה (בניגוד למקבת', שם אני מסכים איתך) היא טובה – אבל לא מעולה ולא מצדיקה כניסה למועדון לפני טארג'י פי הנסון, ג'וליאון מור, שלל שחקניות מ"מעשיה אמריקאית", ואפילו קארי גיליאן או זואי סלדנה ב"שומרי הגלקסיה 3" אם אנחנו מצמצמים את התחום רק לשחקניות משנה מתוך סרטים שמשחקים באוסקר, אז אנחנו לא מכניסים את רייצ'ל מקאדאמס או רוזמונד פייק או קלייר פוי או סקרלט ג'והנסון.
לא שאלתי לגבי שחקניות אחרות, מובן שיש ראויות יותר מבלנט, האנטר ובכנות מרוב המועמדות השנה (גוליאן מור!)
עם זאת, בעיני בלאנט נתנה הופעה לא טובה. ואני ממש לא בעד להעמיד לאוסקר שחקן שנתן הופעה, בכל הכנות, די רעה, רק בגלל שהוא ״אצילות הוליוודית״.
(גם פלורנס פיו לא משהו בסרט. כריסטופר נולאן באמת באמת לא יודע לעבוד טוב עם שחקניות, וזו נקודת תורפה משמעותית מבחינתי)
אז אם השאלה היא רק "האם הייתי מחליף אותה בבלאנט", סבבה
אבל השאלה המקורית – איך האוסקר מפספסים אותה פעמיים – לא רומזת על חולשה של מועמדת אחרת, אלא על כך שהיא כל כך חזקה שהיא צריכה להיות הראשונה בתור שם גם לפני פוסטר (לא), רנדולף (לא), ברוקס (לא), ופררה (סבבה).
כבר יש שתי מועמדות שהיינו מחליפים. (הניסוח המקורי היה דרמתי ומוגזם, צורת ניסוח הומוריסטית).
סתם רציתי לפרגם להאנטר שטובה בלגנוב סצינות. (גם הייתה מעולה באנדור בתור האמא המעיקה של קיריל (או איך שלא קראו לו).
אם כך, אנחנו מסכימים עם כך שהייתה הגזמה
(ל"ת)
פשוט מצויין
זה הלנטימוס השני שלי, אבל אהבתי אותו הרבה יותר מהמועדפת. סרט מאוד מאוד מיוחד, לא קונבנציונלי, מהנה ומעורר מחשבה.
בדרך כלל אני לא כל כך שמה לב ל-Score בסרטים, או ליתר דיוק לא שמה לב אליו כאלמנט נפרד אלא חווה אותו כחלק מהמכלול. פה בהחלט שמתי לב איך הנעימות התפתחו ונהיו יותר ויותר מורכבות ומרובות אלמנטים ככל שבלה התפתחה וצמחה. בהתחלה זה היה כמעט צורם אבל בדיעבד מאוד אהבתי את הדרך שבה המוזיקה הידהדה את ההתפתחות של בלה.
ואם מדברים על זה – וואו אמה סטון. וואו. הופעת הקריירה שלה. אם עד עכשיו הייתי בעדה באוסקר סתם כי אני מחבבת אותה כשחקנית, עכשיו אני ממש ממש אתבאס אם היא לא תזכה. כל כך מגיע לה. בראבו.
נ.ב. גם בעיני כל האפיזודה עם הבעל הייתה לא נחוצה. הסרט לגמרי יכל להסתיים בלעדיה. אבל היא לא ארכה יותר מדי אז לא נורא.
שרדתי שעה
חשבתי שאוכל להשוות את הסרט לבו מפחד לקהל הרחב או לסרט אוטורי אחר אבל לא רק שהוא לא קשור לזה הוא גם לא שווה את זה סטים מופלאים ותו לא חיכיתי לאיזשהו תוכן ונאדה. מקווה שהשעה השניה טובה יותר
אוי ואבוי
זוכרים את הסרטים שנתתי להם ביקורת חריפה בגלל רדידות וסטיארוטיפים?…. כן תשכחו מזה לפחות הם ניסו להעביר משהו כל דבר דרך המדיה. ל….דבר? מוצר? חזיון תמונות רצות? יש פירורים של סצינות חמודות ומצחיקות וכמה סטים מרהיבים שמפוזרות ומפורזים בחור שחור של רגש ואנטילגנציה. אם אתה הולך ליצור ….. דבר שאמור לדבר על טבע האדם ופילוסופיות לא צריך או אני לא יודע….. לחקור את זה ? ולא רק לגרום ל…יצורים שלך לפלוט אותם מהפה או להראות סצינה גרוטסקית שהיא לא ממש גרוטסקית שבקושי מדגימה משהו על העולם אם בכלל יש בה איזשהו ערך?
הוליווד נדפקה לגמרי - סרט חלום רטוב לפדופילים
תחושות הקיא והאי נוחות שזה גרם להרגיש. המקלחת של אחרי גם לא עזרה. המלך הוא עירום – ליטרלי. כל כך סרט שמתאים להוליווד לעשות עכשיו. אני כותב פה ואני עדיין מרגיש נגעל בזמן אמת. זה היה רע מאוד וזה מוצג כאדג'י וארטיסתי. זה לא. נעשים עוד ועוד יצירות שמנסות לבדוק את סף הריגוש של הצופה וסף המורליות שלו.
זה מצביע לי על דבר אחד באופן ברור, שדת החופש והפרוגרסיות, בחלק האדג'י והמחשבתי 'פורץ הדרך' שלה, הוא רעל לחברה, לא פחות מכל דת קיצונית אחרת. וזה מראה את הבעיה האמיתית של האנושות – הצורך התמידי לשבור גבולות חברתיים ומכאן הקונפליקטים. לא משנה כמה נרצה לקבל את כולם ולחיות בחברה פתוחה, תמיד יהיה המטורף שזה לא מספיק לו, שתאוותו להרוס את החברה מבפנים היא אינסופית והוא בא בתחפושת הפרוגרס.
הסיכה שמארק רפאלו הדוחה ענד בערב האוסקרים, השחקן שמשחק את הפדופיל הראשי, פשוט מראה לעולם את התמיכה בסיכול עצמי ממוקד. רצח דם עמו עם הידיים הגועלות מדם, כשהוא משתמש בו להאדיר את הרוצחים. בדיוק כמו שהוא משתמש בדמות שלו להאדיר פדופילים ובדיוק כמו שהסרט משתמש ב'תרבות' להרוס את החברה.
תעשו לנפש שלכם טובה ותתרחקו מהזוועה הזו.
סינפיל חזר?
(ל"ת)
לא
סינפיל הוא זן נדיר. כדור פורח הוא אחד ממיליוני עותקים.
סינפיל חובב הסנאף, כן?
(ל"ת)
אני מסכים שזה סרט נוראי
אבל לא מהכיוון של "שבירת מוסכמות חברתיות" אלא שגם אם מתעלמים מזה הסרט סותר כל נקודה שהוא יכל להגיד 5 דקות לאחר הצהרתה וכתוצאה מכך אנו מקבלים סרט שכמעט לא אומר כלום על שום דבר.
בלה הולכת לגלות עולם…. לא, כל מקום אליו היא מגיע נראה אותו דבר ובכל מקום אליו היא מגיע היא עושה את אותו דבר ארוחות מפוארות, ציט צט, סקס, "מחקר" וחוזר חלילה.
המדענים מתאהבים בבלה… לא ממש כי הרצון שלהם לשלוט בה לא הגיוני בעליל הוא סותר את הניסוי שהם מקיימים והוא סותר את הרצון שלהם שבלה תישאר קרובה (אין שום סיבה שמקנדלס לא יכל להביא לה גלידה לתוך הכירכרה למשל).
עורך דין משחרר אותה משליטת המדענים ויראה לה עולם בתמורה לשימוש של בלה כאובייקט… לא אותה בעייה כמו המדענים רצון לשלוט בה שנוגד את האינטרסים שלו (העורך דין ובלה עצמם מציינים את זה בתוך הסרט) רק הפעם זה יותר מרגיז כי אין לי מושג למה הוא התאהב בה.
אולי בלה תצליח ללמוד פילוספיה שתקדם אותה בחיים?… כן…..אם בפילוספיה את מתכוונים לניהיליזם ובלומדת אתם מתכוונים לד"ר מסוים חופר לה על זה בספינה ואולי מקבלת על זה הדגמה פעמיים באלכסנדריה ובפריז וזהו. המשחק טוב לפחות…המחמאה הכי גדולה שאני מסוגל תת היא שאמה סטון ומארק ראפלו מבינים את העבודה שלהם ונתנים משחק…סביר יחסית לחומר. השאר נראים משועממים מאוד מה שפוגע בסצנות הדרמטיות שכמה מהן היו יכולות להיות נקודת אור בסרט.
חשבתי שהסרט כיף בסטים משוגעים, השם של יורגוס והכותב טוני מקנמרה הורידו מההתרגשות שלי אבל חשבתי שלפחות הסרט יהיה מצחיק בסופו של דבר קיבלתי סרט שהוא כל כך ריקני שאני פחות מגדיר אותו כיצירת אומנות ויותר כחור שחור שנוצר מרצונות מתנגשים (ניחוש שלי הרצון של יורגוס לעשות סרטים יבשים בעלי סטיראה "חדה" והרצון של טוני ואנשי הצוות שעובדו איתו לעשות דברים "לא מנומסים" ו"פמיניסטיים" בנוסף לאנכרוניזם בשביל הכיף).
וזאת הבעיה שלי הסרט אולי מכוון לשבירת מוסכמות אך בסופו של דבר יוצר לו יותר ביקורת ויקיפדייה במקרה הטוב ושום כלום של פרונו במקרה הרע הוא מרגיש מאוד מיושן כמו מוצר שהיה אפשר להתחמק איתו בתקופות אחרות כשהיו לאנשים פחות אפשרויות, אבל עכשיו יש לנו המון אפשרויות ואפשר לראות סרטים הרבה יותר מרגשים ועמוקים מכל מדינות תבל על מגוון רחב של נושאים ומגוון רחב של מקומות במגוון רחב של זאנרים. אין שום סיבה שצריך להתפשר על מסכנים שכאלה (שגורם לשיעמומון שנקרא הלובסטר להיראות כמו מחקר מעמיק על דינאמיקות בין בני זוג)
סרט דוחה ומדיח
מאחורי העיצוב המהם ממש ומאחורי יופיה החיצוני של השחקנית הראשית מתחבא סרט דוחה לחלוטין. סרט שכל כולו שטות ואיוולת במקרים הטובים, פדופיליה וסדיזם ברוב המקרים. לכל המתלהבים מהסרט – נסו לנטרל את ההתפעלות מהיופי החזותי ותגלו איזו זוועה ראיתם.
הוא גם לא כזה יפה ויזואלית
רוב הסרט נמצא בחדרים מאוד צפופים וכאשר זה לא קורה הוא נמצא בסטים מאוד צפופים. וכמו שכבר ציינתי כולם נראים אותו הדבר אז אם הסרט היה אמור לתאר מסע לעצמאות אז הויזואליה מפריכה את זה, שוב הסרט אומר כלום ושום דבר כי הוא ממשיך לסתור את עצמו. גם לא צריך תקציב גדול בשביל להראות יפה. חיי האהבה הוא סרט סביר אך מגוחך אבל בחיי שעם הכלום תקציב שלו זה סרט שנראה ממש טוב: שימוש חכם ב 5:4, דמויים ויזואלים יפים, בחירה נכונה של מה מראים על המסך ומה לא ועוד. אנט זה סרט דל תקציב (ודיי גרוע) ומשתמש בסטים גם אבל אף פעם אין לו בעייה של גודל, אני תתמיד מאמין שהשחקן נמצא במקום כולשהו בעולם ולא על סט של סרט. בשני המקרים הויזואליה של הסרט משרתת את העלילה לא יציבה ככל שתהיה כאן היא רק מזכירה לי את בזבוז הכישרון של הצוות מסביב לטוני מקנמרה (חלקים מהצוות של הסרט הזה עבדו איתו בעבר) ויורגוס לנטימוס. הם ממש לא בשבילי בנפרד אבל ביחד הם סותרים אחד את השני.