הייאו מיאזאקי הוא אחד הבמאים האהובים עלי. האנימציה המרהיבה בסרטיו, העולמות הקסומים והדמויות הבלתי נשכחות הופכות כול סרט שלו בעייני לחגיגה אחת גדולה. האהוב עלי מבין סרטיו הוא דווקא 'השכן שלי טוטורו'.
אחרי 'הרוח העולה' שיצא ב-2013, מיאזאקי אמר שהוא פורש. במשך עשור לא שמענו ממנו עד שעכשיו הוא מוציא סרט חדש, שגם הוא (הפתעה הפתעה) אמור להיות סרטו האחרון. ואיזה סרט אחרון אם ככה!
אחרי שאימו מתה משריפה, הילד מהיטו עובר מטוקיו לבית בכפר. שם הוא פוגש באנפה איתו הוא ייצא להרפקאות שיישנו אותו ויילמדו אותו שיעור או שניים על החיים והתמודדות איתם.
כראוי מסרט של מיאזאקי, האנימציה ב'הילד והאנפה' היא לא פחות ממרהיבה. האנימציה היא דו ממדית ואפשר ממש להרגיש איך הנאימטורים הזיעו והשקיעו בכול פריים ופריים. זה סרט שצריך לראות על המסך הגדול ביותר האפשרי.
למרות שהתסריט לא מי יודע מה מחדש עבור חובבי מיאזאקי כמוני, עדיין הוא כתוב היטב. המסרים של הסרט אפקטיביים וחשובים מאוד והעלילה זזה קדימה מבלתי להתעכב ומבלי להיתקע עם שומן מיותר.
למרות שהסרט נמשך 124 דקות הוא עבר לי ממש מהר. הבימוי של מיאזאקי בסרט מוכיח למה הוא וולט דיסני של יפן: הוא סוחף, הוא לא נתקע והוא עובר ביעף עד כדי כך שבסוף תרצו עוד מהסרט.
למרות שהסרט הוא באנימציה, הוא לא לילדים (מה שלא יפריע לכמה הורים מטומטמים לקחת את הילדים שלהם לסרט הזה). יש בו כמה רגעים עם דם, הוא נפתח באזעקה והוא גם מאוד בוגר, מה שייגרום לילדים קטנים לא להבין את הסרט.
בשורה התחתונה, 'הילד והאנפה' הוא הסרט הכי טוב שמוקרן עכשיו בקולנוע לצד 'מסכנים שכאלה'. סרט אנימה מרהיב, מרתק ועשוי במלוא הכישרון והאהבה. עוד ניצחון למיאזאקי וחתיכת סרט טוב להיפרד ממנו אחרי קריירה ארוכה ורבת שנים.
