וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכי טוב שיש, הכי טוב שיכול להיות: הסרט הזה הוא קלאסיקה מיידית

עודכן לאחרונה: 11.2.2024 / 18:03

התקשורת האמריקאית הכתירה את "נשארים לחג" כקלאסיקה מיידית - ובצדק. הוא ראוי לכל מחמאה, כולל למחמאה האולטימטיבית מכולן, ולמרות שהחג בשמו נקרא הוא כריסמס, הגיבורים שלו לומדים ומלמדים אותנו את השיעור היהודי החשוב מכולם

טריילר "נשארים לחג"/טוליפ מדיה
הציון: חמישה כוכבים. עיבוד תמונה, מערכת וואלה!
הציון: חמישה כוכבים/מערכת וואלה!, עיבוד תמונה

שנות השבעים נחשבות תור הזהב של הקולנוע האמריקאי. לכן, לומר על סרט שהוא מזכיר את התקופה ההיא זו המחמאה הכי יפה שיש, כמו להגיד על כדורגלן שהוא מזכיר את פלה. "נשארים לחג" ("The Holdovers"), שעולה לארץ בסוף השבוע, ראוי לסופרלטיב האולטימטיבי. הוא מתרחש בין 1970 ל-1971, ונראה כאילו שגם צילמו אותו באותם שנים.

את הסרט ביים אלכסנדר פיין, מי שפרץ לפני כחצי יובל עם סרטים כמו "אודות שמידט", שהפכו אותו לאחד היוצרים המוערכים בקולנוע האמריקאי העצמאי. בעשור האחרון הוא קצת דעך וגם לקח הפסקה ארוכה, אבל כאן הוא חוזר בגדול, ומאחד כוחות עם פול ג'יאמטי, שכיכב בסרטו הטוב ביותר עד כה, "דרכים צדדיות" מ-2004.

ג'יאמטי מגלם דמות שגם השם הפרטי שלה הוא פול. מדובר במורה ב-Prep School, מוסד אמריקאי ייחודי וספציפי, מעין שילוב של מכינה ופנימייה לבנים בלבד, שנועד להכשיר נערים פריבילגים לקראת לימודים בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי, ומשם המשך החיים שלהם יהיו סלולים.

מתוך "נשארים לחג". טוליפ מדיה,
ראוי למחמאה האולטימטיבית. מתוך "נשארים לחג"/טוליפ מדיה

הציפייה ממנו היא שלא יפריע. הרבה מהבנים הם "בנים של", והוא אמור לתת להם מאה יהיה מה שיהיה. אך פול הינו עוף מוזר, שמתעקש לחנך את התלמידים שלו ולתת את הציון שמגיע להם. כתוצאה מכך, ולמרות הידע שלו וחוכמתו, גם ההנהלה וגם החניכים מתעבים אותו.

החיכוך מגיע לשיאו לקראת חג המולד. הרוב המוחלט של התלמידים נוסעים לחופשה עם המשפחה, אבל יש כמה שאין להם עם מי להיות ולכן נשארים בקמפוס. ההנהלה מחפשת מורה שיישאר במקום על תקן מבוגר אחראי, וכיוון שפול הוא לוזר בלי ילדים, קל להפיל את זה עליו. כך הוא מוצא את עצמו משגיח על אנגוס, אחד מן התלמידים הכי עוינים ומנוכרים שלו.

כמשתמע משם הסרט, השניים נדרשים לבלות יחדיו במקום השומם, והם פוגשים בו דמויות נוספות שהחג שלהן לא שמח. למשל, את הטבחית של המוסד, אישה שחורה שבנה מת בצבא, אליו התגייס כדי לממן את שכר הלימוד, כי כך עושים אמריקאים שאין להם הורים עשירים. הם מתרועעים גם עם מלצרית שעושה משמרות הן בחג ההודייה והן בחג המולד כדי לגמור את החודש. דרך המפגשים האלה, הסרט ממחיש את המתח הבלתי נסבל שמתקיים לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית - המתח בין האחוז שיש לו הכל וה-99 אחוז שאין לו כלום, בין מי שנולדו עם כפית של זהב בפה ומי שמגישים להם את הסכו"ם, בין מי שירשו מהוריהם כיסא במוסדות הכי יוקרתיים ומי שנמצאים ממש קרוב אליהם, אבל אי שם למטה, במטבח או במסעדה של מגדל השן.

פול ואנגוס הם הדמויות האידיאליות להמחיש את המתח שבין שני צדי המתרס, כי שניהם חלק מן המערכת - אבל גם אאוטסיידרים בה. המורה הוא לכאורה בשר מבשרה מן העילית האינטלקטואלית של אמריקה, אבל בז לה ולאיך שהיא מתנהלת. אנגוס לכאורה חלק מן השמנא והסלתא, אלא שהוריו ממש לא משפחה למופת - משפחתו לא מתפקדת, מסיבות שנגלה בהמשך. כלומר, שניהם אנדרדוגים שלא באמת שייכים לשום מקום, עם רגל פה ורגל שם. הם לא בני מעמד הפועלים, אבל גם בשום אופן לא נציגים של הפריבילגיה.

הנכונות של השניים לחצות את הקווים מוציאה אותם ואותנו למסע, שחוצה קלות גם את גבולות הקמפוס, ומוביל בסופו של דבר לכמה שיאים רגשיים.

התסריט שכתב דיוויד המינגסון קצת מאכיל בכפית, אבל קולח, שנון, ומציג את שני העלבונות הכי עסיסים ומצחיקים שראינו בקולנוע בשנים האחרונות. מי שמשמיע אותם הוא פול, שבשל הארסיות והעוקצנות שלו היה עלול להתגלות כדמות בלתי נסבלת, אך הודות לקסם האישי של ג'יאמטי מצליח לעורר אהדה והזדהות, ולהימנע מפאתטיות למרות הלוזריות שלו. בצידו, דומיניק ססה נפלא בדמותו של אנגוס - קשה להאמין שזה תפקידו הקולנועי הראשון. דאווין ג'וי רנדולוף צפויה בצדק לזכות באוסקר על עבודת המשחק שלה. גם הליהוק והמשחק של כל אחת ואחת מדמויות המשנה האחרות, מינוריות ככל שיהיו, פוגע בול.

פיין והצלם הנפלא שלו, הדני איגי בריילד, משרטטים את ההרפתקה הזו באמצעות משיחות מכחול רחבות, שלוקחות את הסיפור הקאמרי והמינורי ומשוות לו נפח אפי. השימוש בזומים ובאמצעי מבע אחרים שהיו אופיניים לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים נעשה בטוב טעם, ובלי נוסטלגיה מזויפת או מניירות מתאמצת. הפסקול מציג שירים מהתקופה, למשל של קט סטיבנס, בצד מוזיקה עכשווית יותר, אך גם היא נשמעת כמו משהו שסיימון וגרפונקל כתבו בזמן אמת. כל אלה מעניקים לסרט איכות קלאסית. כמו שטועמים פרי טוב ואומרים "וואו, זה הגיע ישר מהעץ", כך גם "נשארים לחג" - התחושה היא שהוא הגיע היישר משנות השבעים, בלי צבעי מאכל וחומרים משמרים.

מתוך "נשארים לחג". טוליפ מדיה,
המקבילה הקולנועית של לחיצת יד. מתוך "נשארים לחג"/טוליפ מדיה

בריאיון עמו, אלכסנדר פיין סיפר כי פגש את וולטר מארץ', העורך האגדי שעבד על סרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ומכיר היטב את שנות השבעים. הוא אמר לו שיותר מכל, רוח התקופה באה לידי ביטוי בכך: כשהדמויות נפרדות, הן לא מתנשקות על הלחי, אלא לוחצות יד.

כך גם "נשארים לחג". הוא נמנע מן הלקקנות, התחנחנות ומאמץ היתר של הנשיקה על הלחי. תחת זאת, הוא המקבילה הקולנועית של לחיצת יד - פעולה שיש בה קלאסה, איפוק, קור רוח ג'נטלמניות אמיתית.

ראינו כבר לא מעט סרטים על קשר יוצא דופן בין מנטור אקסצנטרי וחניך רגיש. אך בניגוד ל"ללכת שבי אחריו" או "וויל האנטינג", למשל, "נשארים לחג" לא הולך לכיוון של טרגדיה או של גאולה, אלא לכיוונים עדינים, מעניינים ומורכבים הרבה יותר. ברוח המאופקת של לחיצת היד, פול ואנגוס לא הופכים אחד לשני את העולם, אבל מעודדים זה את זה להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, ומזכירים אחד לשני את הדבר החשוב בעולם - במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

"נשארים לחג" מתרחש בחג המולד, על רקע השלג שכבר הפך לכל כך מזוהה איתו בתרבות הפופולרית. בתקשורת האמריקאית כבר הכריזו עליו בתור קלאסיקת כריסמס חדשה, כזו שיקרינו אותה ויצפו בה כל דצמבר. ובכל זאת, מדובר גם בסרט יהודי עד מאוד, כי דווקא בחג הנוצרי הגיבורים שלו לומדים ומלמדים אותנו את השיעור היהודי החשוב מכולם - איך להיות מענטש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully