אלכסנדר פיין. באמת שלא צריך להגיד הרבה יותר מזה. אני שם, הולך לראות כל סרט שלו. הוא לא עושה הרבה, ובמרווחים גדולים מדי אחד מהשני, אבל האנושיות החמה שלו, הרגישות שלו לחיים של גברים אמריקאים במצבים מאוד ספציפיים בחיים – הוא קול ייחודי ולא שכיח בנוף הקולנוע האמריקאי המודרני. אם נתעלם מהיציאה התמוהה הקודמת שלו ("לחיות בקטן". לא סרט רע, אבל לא עומד בסטנדרט של פיין), לבמאי הזה יש מעט מאוד נפילות. איכשהו, "נשארים לחג" הוא גם חזרה לפורמה אחרי הסרט הקודם שלו, וגם עדות עגומה קצת על במאי שקצת איבד את הטאצ'. בעיניי, "נשארים לחג" הוא גם סרט יפה, ובאותה נשימה, זה לא ממש זה.
כי, מצד אחד, צריך לומר שהדבר הכי יפה כאן היא האווירה. המוסיקה השקטה, הקצב האיטי, השלג שמכניס רוגע לנשמה, שנכנס איתי לאט לתוך נשמת הגיבורים – הטאצ' הסגנוני של פיין מרחיב את הנשמה שלי לכל אורך הצפייה בסרט.
מצד שני, יש כאן כמה דברים שלא עובדים. הדיאלוג שציטטתי בתחילת הפוסט הזה, למשל. הלוקיישן הוא פנימיית נוער. אני לא מצפה מבני נוער לדבר בשפה גבוהה שכזאת. יש בזה משהו שמבכר נימוס על פני הבעת רגשות אינסטינקטיבית. אני מקבל ניסוח כזה אם אהרון סורקין כתב אותו ושם אותו בפיהם של אנשים מקצוענים שמכירים את המקצוע שלהם על בוריו (פוליטיקאים, מאמני בייסבול – 2 דוגמאות מתוך הפילמוגרפיה הנרחבת של סורקין). כשמדובר בבני נוער שנפשם עדיין מתעצבת, אני לא מצפה מהם לעצור את רגשותיהם.
ובכלל, לב הסרט הוא מעקב אחרי 2 דמויות שהנסיבות מכריחות אותן להישאר ביחד בתקופת החגים – מורה קפדן, ותלמיד שלא מנצל את הפוטנציאל שלו. לוקח לסרט הרבה זמן עד שהוא מנקה את כל השאריות ומשאיר רק את שתי הדמויות האלו תקועות ביחד. יותר מדי זמן. לא ממש משנה כל מערכות היחסים בין בני הנוער האחרים (וגם שני ילדים שלא בגיל בכלל. בחירה מוזרה ומיותרת בעיניי). הרי גם ככה, כשהם חוזרים לסיפור לקראת הסוף, יש להם אולי סצנה אחת, וזהו. אז אולי היה עדיף לקצר בכלל את כל החלק הארוך מדי שלהם בהתחלה.יש דמות שלישית, דווקא של אישה, ודווקא הדמות המשנית הזאת מקבלת את הטיפול הכי רגיש ואוהב מאת פיין. שחקנית לא מוכרת בשם דאווין ג'וי רנדולף עושה כאן עבודה בטוחה ושקטה, נכנסת לאט אל תוך הנשמה שלי, מהווה חוליה מקשרת בין שתי דמויות הגברים האלו.
אבל שתי הדמויות המרכזיות – נדמה שמשהו כאן, למרות הכוונות הטובות, משהו כאן קצת מלאכותי. למשל, יש כאן סצנה של מסיבה. כל המבוגרים מוזמנים, אבל גם הצעיר משתרך-מגיע. המארחת מציגה את הנוכחים, ו"זאת האחיינית שלי". נוכחותה של דמות צעירה נדמתה לי מאוד לא טבעית. ועוד של דמות ממין נקבה. הרי יש כאן הרמה להנחתה – כולם כאן מבוגרים, שיתכבד הצעיר וילך עם הצעירה לשיעור נוסף באיך לגדול להיות גבר.
משהו כאן לא הרגיש לי טבעי. כאילו כל מהלכי העלילה מאולצים. כאילו הם נכתבו לפי נוסחה, ושכחו לטפטף תמיסת אמת אל תוך התבנית הזאת. כאילו כל הדיאלוגים כאן נכתבו מראש כדי להתחכם, ולא כדי להעביר לי תחושת מציאות של אנשים אמיתיים שבאמת מדברים ככה (ראו את הדיאלוג שפותח את הפוסט הזה. לכן גם הקללות והשפה שהדמות השחורה משתמשת בה מרגישים אותנטיים יותר, ותורמים לרגש האמיתי שפורץ ממנה).
ובכל זאת, הסגנון החם והשקט הזה, השלג מכל מקום, הבחירות המוסיקליות היפות (אחת מהן, של הדמות השחורה, מביאה לסצנה מרגשת במיוחד), ובכלל, כל מה שטוב בבמאי אלכסנדר פיין, הופך את הסרט הזה, למרות חסרונותיו הבולטים, לחוויה נעימה בסך הכול. פיין כבר עשה סרטים יותר טובים (תחפשו בעיקר את "דרכים צדדיות", שיתוף הפעולה הקודם של פיין ופול ג'יאמטי, השחקן הראשי כאן. סרט הרבה יותר טוב), אבל גם "נשארים לחג" הוא חביב בדרכו.
יש דמות שלישית, דווקא של אישה, ודווקא הדמות המשנית הזאת מקבלת את הטיפול הכי רגיש ואוהב מאת פיין. שחקנית לא מוכרת בשם דאווין ג'וי רנדולף עושה כאן עבודה בטוחה ושקטה, נכנסת לאט אל תוך הנשמה שלי, מהווה חוליה מקשרת בין שתי דמויות הגברים האלו.
איתן 