סגור
מתוך הסרט המנצחים פנאי
מתוך "המנצחים". הרצון להפנות גב לאסונות המקומיים מסתיים עם השיר הכי עצוב בעולם (צילום: סער מזרחי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)

הסרט "המנצחים" מנסה להדביק בין מחזמר עליז לבין זוועות המלחמה

דווקא אחרי 7 באוקטובר הוא מצליח לתאר בבירור את הטרגדיה הישראלית שמצד אחד עדיין נלחמת על חייה ומצד שני שואפת לנורמליות ושמחה ואפילו לקצת זוהר

באביב 1967 יצא בצרפת סרטו של ז'אק דמי "העלמות מרושפור", אופרטה צבעונית, עם מוזיקה שמחה וסיפור עגמומי. באותו זמן בישראל חפרו שוחות ומילאו שקי חול, כהכנה לקראת פלישת שבעה צבאות ערב שאיימו לתקוף ולהשמיד את ישראל. סרט הביכורים של אלירן פלד, "המנצחים", מחבר בין שני האירועים האלה, כשהוא מציג בחזית של קולנוע אופיר בתל אביב את הפוסטרים של "העלמות מרושפור" בזמן ששניים מגיבוריו שרים שיר, בבגדים צבעוניים ותפאורה מלאכותית, על גיוסו לצבא של הגבר למלחמת ששת הימים, ממנה הוא יחזור שבר כלי נפשי.
"המנצחים" הוא המיוזיקל הישראלי הקולנועי הראשון המבוסס כולו על שירים מקוריים ולא על תוכן שהועלה לפני כן בתיאטרון. על התסריט חתום פלד יחד עם יונתן בלומנפלד, איש עולמות הספוקן וורד ותיאטרון האינקובטור, מה שאומר שלצד "העיר הזאת" של עמית אולמן, כוכבי הפואטרי סלאם הישראלים פרצו השנה חזק לקולנוע הישראלי בפרויקטים יוצאי דופן.
את "המנצחים" ראיתי לראשונה בקיץ האחרון בהקרנות לקראת פרסי אופיר, שם זכה בפרס על המוזיקה. הופתעתי לטובה מערכי ההפקה המרשימים — הסרט מתרחש בקיבוץ נצר סירני ובתל אביב של 1968-1967, אבל צולם באולפנים בקייב שבאוקראינה, עם תפאורה, תאורה ורקדנים שכנראה היה קשה לממן בישראל — ומסצנות שהציגו וירטואוזיות מפתיעה. אבל הסרט היה תמוה. לא הצלחתי להסתנכרן לטון שלו: סרט מוזיקלי על הניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, שבתוך צבעוניות עזה ושירים קופצניים עוסק דווקא בפוסט־טראומה ושכול. האמביציה היתה ברורה ומרשימה, אבל הקונטקסט והטון לחלוטין לא ברורים.
הוא מתחיל עם שחקנית שעוזבת את הקיבוץ כדי לנסות לזכות בתפקיד בתל אביב, שבה מנסים להפוך את הניצחון במלחמה למיוזיקל הרואי בהפקת גיורא גודיק, בבימויו של יואל זילברג ובכיכובו של מייק בורשטיין (אהבתי את הניימדרופינג בסרט), אבל בסופו של דבר היא מופיעה ב"את ואני והמלחמה הבאה". זהו הקברט הסאטירי הראשון של חנוך לוין שהועלה באפריל 1968 והרגיז את הקהל בהצגת הבכורה שלו — בקיבוץ נצר סירני.
הכניסה של חנוך לוין לסרט והכללת שניים משיריו בו יצרו אפקט הזרה די מוזר. פתאום התברר מה הסרט ניסה לעשות: להיות חנוך לוין. להיות אנטי־מלחמתי דווקא סביב מלחמת קונצנזוס ולהציג את הטראומות והפצעים שבאים גם עם מלחמות מוצדקות. השימוש בשיריו של חנוך לוין בסרט הפך אותו לעוצמתי במיוחד, אבל זה הגיע עם מחיר: הרגעים האלה הגיעו מעט מאוחר מדי ובעיקר העלו את השאלה מה הטעם בכתיבת מיוזיקל גדוש בשירים מקוריים, כשהרגעים הכי טובים בו הם אלה שכתב חנוך לוין לפני 55 שנה. יצאתי מהסרט מבולבל, עם הערכה ליוצריו אבל גם עם תחושה משונה בבטן שלא איפשרה לי להחליט האם אני שונא את הסרט או מעריץ אותו.
ואז ראיתי אותו שוב בשבוע שעבר. חצי שנה חלפה מאז ראיתי אותו לראשונה, אלא שמאז העולם התהפך. הטבח ב־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הפכו את הצפייה ב"המנצחים" לחוויה אחרת לגמרי: יוצריו ערכו בו כמה שינויים קטנים, כולל פתיח חדש, וכותרת המסיימת אותו ומקדישה אותו לשני אנשי צוות שנהרגו בשבת השחורה. גם ידין גלמן, המשחק בסרט חייל שנופל בקרב, התפרסם מאז כלוחם סיירת מטכ"ל שנפצע קשה באותו אירוע. ופתאום — תחת הנסיבות הכי איומות בעולם — הסרט עובד. הטון הלא־אחיד שמנסה לשלב בין טרגדיה ומיוזיקל, בין שואוביזנס ומלחמות, בין "שיר אשיר בגשם" ל"שיער", איכשהו עובד. הסרט צולם ב־2021 באוקראינה שמאז נכבשה על ידי רוסיה והושלם בקיץ 2023 בישראל, אבל רק אחרי שעברנו כאן טרגדיה נוראית פתאום הוא נהיה רלבנטי, כמעט אקטואלי.
"המנצחים" — שבאחת הסצנות שלו יש דמות שמבקשת שהמלחמות יתקיימו רק בין ספטמבר לדצמבר, כי מזג האוויר קריר יותר — מצליח לקפל לתוכו את הטרגדיה הישראלית, את העובדה שהדחקנו באמצעות שירים וריקודים שיש כאן מלחמות, שיש סביב אויבים שמבקשים לחסל אותנו, ושבתוך האימה והאלימות הזאת יש גם רצון לחזור לשגרה, לאמנות, לסרטים, לחברויות.
כשפלד ושות' לוקחים את "את ואני והמלחמה הבאה" (בגרסה שהלחין ב־1997 ערן דינור ולא בגרסה המקורית של אלכס כגן מ־1968), הם לוקחים שיר שבמקור בוצע על ידי גבר ששר אותו לאהובתו, ומעניקים אותו לשחקנית ששרה אותו לחברתה הטובה ביותר, אשה שכולה, שבעלה נהרג. השיר הציני והאכזרי של לוין הופך במחי ביצוע אחד, ולאור אירועי התקופה, לטקסט נבואי על חיים בצל מלחמה אינסופית ואבל בלתי נגמר. וכך סרט שמתחיל עליז ושמח עם ריקודים ופיזוזים ורצון להפנות גב לאסונות המקומיים, מסתיים עם השיר הכי עצוב בעולם, ושולח את צופיו החוצה מהקולנוע בהלם. שלוש שנים אחרי שצולם מתברר ש"המנצחים" בכלל לא אסקפיסטי, אלא שובר לב. היינו צריכים אסון כדי להבין את האקט החתרני שהסרט הזה עושה.