"מעשיה אמריקאית" הוא שני סרטים במחיר של אחד. מה שמדהים הוא ששניהם טובים במה שהם עושים. מה שבעייתי הוא ששני הדברים קצת מנוגדים אחד לשני, והיצירה המוגמרת לא בהכרח מצליחה לזקק את שתי הגישות לתוצר סופי מושלם.
הסרט הראשון, זה שראיתם בטריילרים, הוא סאטירה מוגזמת על עולם פרסום הספרים ויחסי הגזעים בארצות הברית: דוקטור תלוניוס "מונק" אליסון הוא פרופסור לספרות שמאחוריו שורה של רומנים לא-כל-כך-מצליחים. מונק מאמין שהם לא מצליחים כי השוק לא מכבד יוצרים שחורים שמעיזים לכתוב בצורה יותר אינטלקטואלית, בלי לדחוף עוני, סבל, עילגות ואלימות לכל עמוד. מה שאומר מבחינתו – אין בהן סטריאוטיפים שחורים, עניים, ואומללים שלא מסוגלים לדבר משפט אחד באנגלית תקנית. כאשר הספר האחרון שלו נדחה על ידי עוד הוצאה לאור, השפלה חדשה שמצטרפת לשורה של נסיבות אישיות לא קלות, הוא מחליט בהתקף זעם לכתוב רומן חדש בהתאם לכל הכללים המתאימים לספרות אפרו-אמריקאית מודרנית – מלא באלימות, קללות, אסירים נמלטים, סמים, אומללות ו(הכי נורא מבחינתו) סלנג מוגזם.
מונק מתכנן את הספר בעיקר בתור אצבע משולשת לתעשייה שדחתה אותו כל כך הרבה פעמים. הוא שולח את הספר תחת השם הבדוי סטאג אר. לי (שם שנלקח מהבלדה הקלאסית Stagger Lee) לכל הוצאות הספרים ואז להפתעתו, וכנראה לא להפתעת קהל הצופים, הספר נהיה להיט. בלי שהוא מתכנן, סטאג אר. לי מקבל חוזה ספרותי שדוקטור אליסון היה יכול רק לחלום עליו ולפני שאתם מספיקים להגיד דקונסטרוקציה כבר מתחילים לדבר על עיבוד לסרט. כמובן שמונק הישן לא יכול למכור את הספר הזה, זה נורא יביך אותו להיתפס בפומבי כיוצר של סוג הספרים שהוא מתעב וגם כי כל הקידום של הספר בנוי של הרעיון שהוא 'אותנטי'- נכתב על ידי פושע אמיתי (המייצג האפשרי היחיד לחוויה האפרו-אמריקאית האותנטית). לשם כך מונק הופך לסטאג, שאמנם נראה קצת כמו מונק אבל לא מרכיב משקפיים, מדבר בטונים הרבה יותר נמוכים ואין לו סבלנות לשטויות של האדם הלבן.
החצי הזה של "מעשייה אמריקאית" הוא מאוד מצחיק ומאוד מוגזם ובנוי על סטריאוטיפים שהם מרחק פסע מהקומדיות של מל ברוקס: תלמידת הקולג' הלבנה שכמעט חוטפת התמוטטות עצבים מעצם הרעיון שידונו ברומן קלאסי שמכיל מילים גזעניות, סוכן שמוכן לזרוק את כל העקרונות בעבור בצע כסף, במאי שמשוכנע שהוא מבין את 'החיים ברחוב' כי הוא בילה כמה ימים בכלא… את רוב הבדיחות האלו ראיתם בטריילר ומה אומר – הן אכן מצחיקות. וזה בערך השלב שבו הצופה שם לב שכל הדמויות המוגזמות והסטראוטיפיות הן לבנות, בעוד שהדמויות השחורות (עם כל המטען הבעייתי שלהן) מקבלות עומק אמיתי. וזו כנראה הבדיחה הכי טובה בסרט, אפילו אם היא לא מסוג הבדיחות שיגרמו לך להיקרע מצחוק כמו ג'פרי רייט מתאמץ לדבר כמו איזה גנגסטר שברח מהכלא בזמן שהוא מתלבט איזה יין לבן ילך הכי טוב עם ארוחת הערב שלו.
אני לא בטוח עד כמה זו באמת סאטירה יעילה על הדרך בה מוכרים ספרות שחורה באמריקה. הספר עליו הסרט הזה מבוסס יצא ב-2001, והרבה מים עברו מאז בנהר המיסיסיפי האדיר אבל מעבר לכמה שינויים טכנולוגיים הסרט הזה מרגיש כאילו הוא יכול היה לצאת בכל אחת מהשנים בין אז לעכשיו. – זה סרט שמתרחש היום אבל אין בו כמעט נוכחות של רשתות חברתיות או הטיקטוק של עולם הספרות. יש בו מבקרים בוועדות פרסים עבשות ותוכניות אירוח דוגמת אופרה ווינפרי. אפשר לטעון שזה מוכיח שהבעיות עליהן הספר דיבר נשארות רלוונטיות, אבל באותה מידה אני יכול להגיד שהוא לא מרגיש ספציפי מספיק. העולם שבו מונק חי, העולם של ספרות האיכות ו-ועדות פרסים אקדמיות, הוא בעצם עולם די קטן ומסוגר שאין לו הרבה רלוונטיות לעולם הגדול בחוץ. אותו הסיפור יכול היה להתרחש ב-2001, ב-2020 וכנראה גם ב-2099. מצחיק ומבדר – בוודאי, בעל איזשהו ערך ביקורתי- לא ממש.
החצי השני של הסרט הוא דרמה קומית שעוסקת במשפחה ובסביבה החברתית של מונק והוא הרבה יותר טוב באופן משמעותי. כשאתם מתחילים להשתכנע שכל הסרט יהיה מסה זועמת על איך מונק הוא האדם היחיד שרואה את המציאות נכוחה וצועק "אני זועם כמו השאול ואני לא מוכן לקחת זאת יותר!", אתם פוגשים את המשפחה והחברים שלו ומתגלה שכולן דמויות תלת מימדיות עם נוכחות, סיפורים ורצונות משלהן. רצונות שמתנגשים הרבה פעמים עם הדרך בה מונק רואה את העולם אבל זה לא הופך אותן לדמויות רעות. זה בולט במיוחד במקרים של סטרלינג קיי בראון בתור קליפורד אליסון (אח של מונק), טיפוס שהצליח לדפוק לעצמו את הנישואין והחיים באופן די ספקטקולרי. דמות שנראית בהתחלה כמו פארודיה מוגזמת על ההומוסקסואל הנהנתן אבל מפגינה, בזכות המשחק של בראון והתסריט, אנושיות אמיתית. גם איסה ריי בתור סינטרה גולדן, סופרת שהתפרסמה בגלל סוג הספרים שמונק מתעב, מרגישה כמו דמות שיכולה בקלות להיווצר רק כפאנצ'ליין, אבל ככל שאנחנו רואים יותר ממנה אנחנו מבינים שגם לה יש חיים מחוץ לפנטזיות הצדקניות של הדמות הראשית. הרגע שבו השניים נפגשים פנים אל פנים הוא אחד החזקים בסרט כי כל דמות זוכה להעלות את הטיעונים שלה ואין תחושה שהסיפור מעודד אותנו לבחור באחד מהם כ'מנצח' של הדיון.
בכלל, בצד הדרמטי שלו "מעשייה אמריקאית" מבויים להפליא, כתוב מצוין ומשוחק טוב יותר. זה הסרט הראשון של קורד ג'פרסון, שגם כתב את התסריט (על פי ספר של פרסיוול אוורט, ואתן לתסריט את המחמאה הגדולה – הוא בהחלט גורם לי לרצות לקרוא את הספר). כל המעורבים יודעים מה הם רוצים לעשות ועושים אותו בדיוק במידה הנכונה, יש לכל הדמויות תחושה של היסטוריה ועולם מעבר לסיפור שאנחנו רואים, אנחנו פשוט נכנסים לחיים שלהן בשלב ספציפי. הייתי בשמחה רואה סרט על אותן הדמויות בכל שלב אחר בחיים שלהן. שיהיה ברור: זאת לא קריאה להתחיל עכשיו יקום סינמטי של מעשיות אמריקאיות, אלא פשוט הכרה שלפעמים די בדמויות כתובות היטב שמשוחקות כהלכה כדי לתפוס את תשומת הלב. כל מה שמעבר לכך מיותר.
וזאת, אולי, הבעיה. אני לא יודע אם הקטעים הסאטיריים במעשיה אמריקאית מיותרים. כלומר, אני יודע שלא: הסרט לא היה יכול להתקיים, ובוודאי לא להצליח ולהפוך לכזה נושא לשיחה, בלי הקונספט שמייחד את הסרט מסתם סרטי משפחה במשבר אחרים. האירוניה, ואני חושב שזו אירוניה שהסרט מודע אליה, היא שבדיוק ההתמקדות הזו בנושא הולכת נגד כל העקרונות של מונק כסופר – שאפשר פשוט לספר סיפור על אנשים שחורים בארצות הברית בלי להפוך אותם לסיפור על זה שהם 'שחורים.' ו"מעשייה אמריקאית", הסרט, מודה בכך שאי אפשר לברוח מהחור השחור הזה, שהדרך היחידה בה אפשר לספר את הסיפור של המשפחה השחורה הזו שהבעיות שלה קשורות פחות לגזע ויותר לנושאים שמערערים כל משפחה: הזדקנות, קשיים כלכליים, ואחריות על קרובים אחרים, היא להכניס איזשהו אלמנט גזעי בולט. דוגמא נוספת לבעייתיות היא הסוף של הסרט, שבו יש מעין חוסר יכולת לזקק את שני הצדדים שלו לאיזושהי אמירה גדולה, מעין נסיגה לממד הסאטירי המודע-לעצמו באופן טיפה מאכזב.
זה מבאס לסיים סרט מוצלח בסך הכל בהתבאסות, ואין ספק שזה מוריד ממשקל של סרט. אך למרות הפגמים הללו – הטוב עולה על הרע ב"מעשייה אמריקאית". ואולי זה גם משהו שהסרט עושה בכוונה, הפגם הזה. אחרי הכול, כולנו פגומים בדרך זו או אחרת.
אני הולך
לסרט ביום שלישי!
מקווה שיהיה נחמד
סרט השחורים היחיד שבידר אותי הוא FRIDAY מ 1995
(ל"ת)
הוא לא ממש מתעסק בזה
זה חלק מהסיפור זה לא הסיפור. יש כאן יותר משחקים עם כנות ונראטיבים מאשר יחסי גזע וגם אלו שהוא מתעסק בהם מוטלים בספק בסוף הסרט. קשה לי לשפוט את הסרט עקב הזדהות גדולה עם הדמות הראשית אני רק אגיד שאני חושב שוא אחלה של סרט והוא מצחיק ודמטי ברגעים הנכונים אבל יש טובים ממנו למרות זאת, הדרך שבה הוא התמודד עם הנושא הראשי שלו, פיקציות אמריקאיות ומקורות הפיקציה מטופל בצורה יצירתית ומרעננת.
סרט הלבנים היחיד שבידר אותי הוא השטן לובשת פראדה
(ל"ת)
זה יותר סרט לבנות
(ל"ת)
וקקוסינלים.
(ל"ת)
אגב
אני אישית דווקא הרגשתי שבסצנה בין מונק וסינטרה, הסרט עודד אותנו לקחת את הצד של סינטרה. היא עשתה מחקר, היא ראיינה אנשים והיא כתבה את הספר שלה מתוך אהבה כנה, בעוד אצלו הכל נעשה מתוך מרירות ורצון להפנות אצבע משולשת לכל העולם.
וגם הטיעונים שלו כלפיה היו בהתאם: "אבל זה מרדד", "אבל זה מבזה", "אבל זה משפיל", אלא שהתחושה היא שהוא מתוסכל בתור כותב אינטלקטואל שהעולם לא יורק לכיוונו, ולאו דווקא ספציפית בתור כותב אינטלקטואל שהוא אפרו אמריקאי. לי זה הרגיש שהעניין האפרו אמריקאי איפשר לו להשתמש בסינטרה (ודומיה) כשעירים לעזאזל, ושאם מונק היה סופר כושל מגזע אחר הוא היה משתמש בז'אנר "נחות" שונה כמקור שאשם בכל הרע שבעולם.
זה לא של סינטרה אין טיעון טוב, הטיעון שלה מעולה אבל...
אני פשוט לא מאמין לה בכלל. היא משתמשת במילים "יש לזה שוק" ו"אני נותנת לקהל את מה שהוא רוצה" מבחינתי אין מצב שרווח ו/או קהל רחב ו/או פירסום של עצמה לא היו חלק מהמטרות של הספר. מצד שני הסיפור הוא פיקציה אנחנו לא יודעים באמת מה היא אמרה וגם אם היא אמרה את זה "במציאות" מונק גרוע באותה מידה כי הוא מפיץ ספר שנוצר בשביל להגחיך סטיארוטיפים ומשתמש בו כדי להרוויח כסף ולא המטרה המקורית שלו שהיא לחשוף את רדידות הקהל בצריכת "ג'אנק פוד" אומנותי במסווה של עומק ו"אמת".
בגלל זה אני לא רוצה לתת ביקורת מלאה על הסרט אני יותר מדי בצד של מונק. אם סינטרה היא שעיר לעזאזל אז היא מאוד משכנעת בתפקיד.
שמעתי ממקור ראשון שהייצוג של נשים דרומיות בסדרה "שלוש נשים" גרוע יותר מהייצוג ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי".
אולי צריך תמיד לקחת סרטים עם הספרה 3 בשם כאגדה.
די
מרטין מקדונה יוצר טוב, אנושי, חכם ונקי מהזלזול שאתה חש כלפי כל אדם שהוא פחות ממושלם. נא להתקדם.
אבהיר את עצמי, כי נראה ש"די" לא ברור
תגובות נוספות שלך על מקדונה ימחקו. אמרת כל מה שיש לך להגיד בנושא, עשרות פעמים. אתה יותר ממוזמן להגיב על סרטים ויוצרים אחרים, אבל אני לא אהסס למחוק ,להבא, גם תגובה מאוד מושקעת שבו איזה אזכור למקדונה הוא הערה צדדית ובכלל לא העיסוק העיקרי.
אם אתה מרגיש שלא הוזהרת מספיק שאתה מגיע לרגע שזה יותר מדי אני מצטער, אבל אני בהחלט חושב שסופק לך שלל אפשרויות להגיד "אוקיי, טוב, אני אפסיק לדבר על זה נראה שזה לא נעים לאנשים".
יש עוד שלל נושאים שאפשר לדבר עליהם.
כאמור: די.
זאת לא הכוונה
אני מדבר יותר יותר על הסרט בתוך סרט וההתנהגות הכללית שלו במהלך הסרט. מונק עבר את ההטרלה ברגע שהוא לקח במאי שהוא בעצמו יודע שהוא נצלן. נקי פה זה במובן יחסי, אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה מונק מעוות/הופך לסטיאורטיפ לטובתו מה אמיתי או אפילו מה הוא מחמיר עם היחס שלו לעצמו למען המסר. יש תגובה ביוטיוב שממש אהבתי שחושבת שהסרט מדבר על בדידות והסתמכות על הציבור, שהסיבה שמונק צריך בכלל לעשות את הסרט הזה זה כי הוא לא מסוגל להיקשר ולהיות כנה עם האנשים שחשובים לו אז הוא נאלץ להסתמך על התחברות אל הציבור באמצעות שקרים וזה הכיוון הכללי שלי בתגובה.
היוצר והיצירה
משהו לחשוב עליו בהקשר של הסרט הזה… מונק משוכנע שהוא כתב פיסת זבל שלא ברא השטן. וגם אנחנו חושבים ככה כי אנחנו מודעים למניעים שלו כשהוא כתב אותה, הוא בטח לא התכוון לכתוב ספר טוב.
אבל סופרים הם לא בהכרח שופטים טובים של היצירה שלהם. בטח שלא יצירה שנכתבה משילוב של נסיבות שכוללות דחף כלכלי. לרוסיה מיי אלקוט חשבה שנשים קטנות היה שטות שנכתבה כדי להרוויח כמה ג'ובות. רוברט גרייבס חשב על אני קלאודיוס היצירה זניחה יחסית. ארתור קונאן דויל היה צריך משאיות של כסף כדי להמשיך לכתוב את שרלוק הולמס (חוץ מהעולם האבוד, מישהו יכול לזכור יצירה נוספת שלו?). מה זה אומר לגבי Fuck ? לא יודע, אבל אולי זה עוד מקרה שבו מונק טועה…
רגשית או טכנית
יכול להיות שהסיפור בנוי טוב עם אקרקים ומוטיבציות הגיוניות לדמויות. אבל אלא אם כן התגובה של המפיץ וסינטרה היו הגזמה בשביל הסרט הספר ככל הנראה לא טוב ובנוי על המון קלישאות בלי קונטקסט .
זה היה כל כך כיף!
ומדבר פה מישהו שממש לא אוהב ענייני פוליטיקת זהויות בסרטים שלו כי פשוט קצת נמאס מזה, אבל לדעתי זווית מרעננת. צחקתי המון וחשבתי המון על הסדרה הסמויה.