כל אמריקה מדברת על הסרט הזה, והוא רלוונטי מאוד גם אלינו

"מעשייה אמריקאית" ("American Fiction") הוא אחת מן הסנסציות הקולנועיות הגדולות של השנה. מדובר בסרט אינדי דל תקציב במושגים אמריקאים, עשרה מיליון דולר, שלא ממש היה על הראדר לפני תחילת עונת הפרסים. מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו, בו זכה בפרס חביב הקהל היוקרתי, הוא לא מפסיק לקצור שבחים, פסלונים ומועמדויות. בין השאר, הלהיט מועמד לחמישה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, והוא צפוי לזכות בקטגוריית התסריט המעובד - אחרי שכבר קטף פסלון דומה בפרסי האקדמיה הבריטית. עכשיו, כמה שבועות אחרי שכבר הפיצו אותו בהצלחה באמריקה ובכמה מדינות אחרות, הוא סוף כל סוף עולה אצלנו, כשיש לו גם קשר ישראלי - הפיק אותו רם ברגמן.

"מעשייה אמריקאית" מועמד בקטגוריית התסריט המעובד כיוון שהתסריטאי-במאי קורד ג'פרסון, שזה הסרט העלילתי הארוך הראשון שלו, כתב אותו על פי ספר של פרסיל אוורט שיצא כבר ב-2001, אבל התוכן שלו עדיין רלוונטי.

ג'פרי רייט מגלם את תלוניוס "מונק" אליסון, מרצה לא אהוד, שגם הרומנים שהוא כותב לא ממש מוצאים קהל. הצצה ברשימות רבי-המכר ובשמות הזוכים בפרסים ספרותיים מבהירים לו מה הממסד והקהל מצפים ממנו כגבר שחור: לכתוב ספרים "מחוספסים" בשפת רחוב, עמוסי סטריאוטיפים וקלישאות, למשל דמויות של פושעים שחורים. הוא מתחזה לאחד כזה, ושולח להוצאות הספרים ספר שכתב על פי "חוויותיו" בעולם הפשע.

הספר נכתב כבדיחה, כסאטירה, אבל בדיוק כמו שקורה ב"המפיקים" וכפי שקרה בזמנו עם פרשת "השרוף" ולאחרונה בפרשת ההתכתבות בין ה"אימהות" לגבי מסיבות היום הולדת - העולם נופל בפח, והעסק יוצא משליטה. הרומן הופך לשיחת היום, מפיק הוליוודי רוכש את זכויות ההסרטה שלו, ומצחיק מכל: מונק מוזמן לכהן בחבר שופטים של פרס ספרותי חשוב אך ורק בשל צבע עורו, ונדרש בין השאר לשפוט את הספר המגוחך שלו עצמו, שכמובן הופך לפייבוריט לזכייה.

בסיפורים על מעשי רמיה שכאלה יש עוצמה דרמטית מובנת. הם מעוררים מתח, כי עולה השאלה האם, מתי ואיך התרמית תתגלה, ויש בהם ממד אירוני - כי אנחנו יודעים משהו שרוב הדמויות בסרט לא יודעות. כאן, למשל, היחידים שמבינים כי הספר הלוהט הוא לא יותר מאשר מהתלה אחת גדולה הם הסופר עצמו, הסוכן שלו - ואנחנו. "מעשייה אמריקאית" שנון ומשעשע כי הוא מיטיב לשחק עם המתח ועם האירוניה שיש בו, לשמור עליהן ולהעצים אותן בקליימקס שלו.

התסריט אקטואלי ואוניברסלי. הסצינות המתארות את המתרחש בוועדת השיפוט מיטיבות לשקף את הצביעות חסרת המושג של האקדמיה, התרבות והתקשורת בימינו. כשמשקפפופרית לבנבנה לוחמת למען הענקת פרס לספר כי חשוב "להשמיע את הקול שלו" בלי להבין שהבדיחה על חשבונה, אפשר לדמיין אותה נלחמת בשנה הבאה למען הענקת פרס לספר על עזה למרות שלא באמת קראה אותו, לא באמת אהבה אותו ובטח שלא הבינה אותו. הסרט מדבר על הקהילה השחורה ועל הייצוג שלה בתרבות האמריקאית, אבל בקלות אפשר היה לעשות לו עיבוד מחודש תוצרת הארץ, שבמרכזו סופר מזרחי הכותב סאטירה על תרבות פריפריאלית שמתקבלת ברצינות תהומית וזוכה בפרס ספיר.

לסרט איכויות רבות, שהופכות אותו לחריף, סוחף, אינטליגנטי ומהנה מאוד לצפייה. אחת המעלות היא התצוגה של ג'פרי רייט, שחקן ותיק שקיבל הודות להופעתו כאן את המועמדות הראשונה שלו לאוסקר, ובצדק - הוא עושה את תפקיד חייו. באופן שמזכיר את פול ג'יאמטי ב"נשארים לחג", הדמות שלו מרירה, מתוסכלת, עוינת ושלילית. בגילומו של שחקן אחר היא היתה אולי הופכת למתריסה ובלתי נסבלת, אבל בזכותו של השחקן הרגיש, הפגיע ועתיר הניואנסים, היא מצליחה לעורר הזדהות. בעל המלאכה גם מיטיב לגלם את הזהויות השונות של הגיבור - בכמה סצינות הוא מתחזה לעבריין הרחוב שהפך לסופר, וזה קורה באופן משעשע.

"מעשייה אמריקאית" מציג קולקציה עסיסית של דמויות משנה. אחת המעניינת שבהן היא סינטרה, בגילומה של איסה ריי המצוינת. מדובר בסופרת השחורה שפיצחה את השיטה וכותבת את סוג הספרים המצליחים שמונק מבקש לבוז להם, אבל היא שלמה עם ההחלטות שלה, גם אם לא זחוחה לגביהן. זו היתה עלולה להיות דמות קריקטורית, כזו שניצבת על תקן הנמסיס של הגיבור ותו לא, אבל הסרט בונה אותה בצורה מורכבת הרבה יותר.

קו עלילה אחר של הסרט עוסק בדרמות המשפחתיות של הגיבור - הוא מתקשה לנהל מערכת יחסים יציבה, אמו חולת האלצהיימר מתקשה לקבל את אחיו הגיי, וטרגדיה רפואית מכה את חברי המשפחה. לכאורה אלה סיפורים שגרתיים למדי, מהסוג שראינו לא פעם, אבל זו בדיוק הפואנטה - "מעשייה אמריקאית" שואל למה זה בסדר ליצור מיליון ספרים וסרטים על לבנים שכל מה שקורה להם זה עניינים אישיים פרוזאים, אבל אם הגיבורים שחורים, העלילה חייבת להיות קשורה באלימות קיצונית.

ב-1989, "עשה את הדבר הנכון" האקטיביסטי והמחוספס של ספייק לי קופח בפסטיבל קאן וגם באוסקר. היום הוא נחשב לאחד הסרטים האמריקאים המשמעותיים בדורנו, וברור שלו היה יוצא בימינו - הוא היה זוכה באוסקר. הוליווד לא היתה מרשה לעצמה אחרת. המעניין והיפה ב"מעשייה אמריקאית" שהוא לא מסתפק בזאת, וגם לא בזכיות של סרטים כמו "12 שנים של עבדות", כי הם חלק מהפתרון באותה מידה שהם גם קצת חלק מהבעיה.

מה ש"מעשייה אמריקאית" שואל זה - מתי סיפורים על שחורים יזכו בפרסים, גם אם הם לא מציגים שחורים שמצליפים בהם או מכוונים לעברם אקדח? (ואנחנו יכולים לשאול - ומתי סרט על יהודים יזכה באוסקר גם אם הם לא מתחבאים בארון או שולחים אותם לתא הגזים).

למרות שרובו של "מעשייה אמריקאית" מחויך ומבודח, תמונת הסיום מספקת תשובה פסימית למדי לשאלות האלה. לא הרבה השתנה ב-23 השנה שחלפו מאז צאת הספר עליו הוא מבוסס, אבל אם הסרט אכן יזכה באוסקר לתסריט המעובד הטוב ביותר, לפחות זה יהיה צעד קטן בדרך לשינוי.