"פריסילה" של סופיה קופולה מצליח להיות יפה וחסר חיים כאחד

הפסקול של "פריסילה" מוצף בשירים יפים, רובם משנות השישים. יש גם כמה משנים מאוחרות יותר – אנכרוניזם הוא ממאפייני השפה הקולנועית של סופיה קופולה. מה שאין בסרט זה שירים של אלביס פרסלי. זה אמנם עניין של זכויות – קופולה סיפרה שלא קיבלה אישור להשתמש בשיריו – אבל זה לגמרי מתקבל כמו בחירה אומנותית. כי ללא "Jailhouse Rock" ו"Hound Dog", אלביס מאבד – עבור הצופים – את מה שהפך אותו לאגדה אהובה. נשאר רק הגבר הלא מאוד בוגר שמתלבש על ילדה יפה והופך אותה לבובת ראווה.

>> חוכמולוגיה: צ'רלי קאופמן לא מפסיק להתחכם. אפילו בסרט ילדים

אבל לפני שזה קורה, יש רגע יפה אחד שבו נשמע הד לשיר של מלך הרוק'נ'רול. פריסילה בת ה-14, בתו של קצין צבא אמריקאי המוצב במערב גרמניה, מושכת את עינו של הכוכב בן ה-24 המשרת אף הוא בבסיס, והוא אומר לה שהוא אוהב לדבר אתה (בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, זה לגמרי לא דומה למקרה איל גולן, ועל כך בהמשך). בתום תקופת השירות הוא חוזר לארה"ב ומבטיח לשמור על קשר. הכוכבים בעיניה מקשים על הנערה להתמקד בלימודיה, ובמהלך שיעור בבית הספר נשמעת בפסקול נעימת השיר "אורה לי" ממלחמת האזרחים האמריקאית, שנודעת יותר כמלודיה של "Love Me Tender" שאלביס הקליט ב-1956. צלילי הפסנתר מעלים בזיכרון את מילות השיר, ומדמים את געגועיה של הילדה מוכת האהבה לכוכב שסובב את ראשה.

"פריסילה" מבוסס על "אלביס ואני", ספרה האוטוביוגרפי של פריסילה פרסלי מ-1985. קופולה בחרה למחוק את אלביס מהכותרת, ולהתמקד בנקודת המבט של הנערה שנשארת בגרייסלנד כשהוא יוצא לצלם סרטים בהוליווד. כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת לעצמה עבודה במשרה חלקית, הוא דורש שתישאר בבית, ליד הטלפון. ופריסילה מוותרת על רצונה ונשמעת לכל הוראותיו. לפני כן, כשעוד גרה בגרמניה עם אמה ואביה המאמץ, היא היתה הרבה פחות ממושמעת. הוריה לא רצו שתסתובב עם גבר בוגר, אך נכנעו לרצונה העז (וללחצים שהפעילו עליהם אלביס ואנשיו), עד כדי כך שהסכימו לשלוח אותה לגור איתו בביתו באמריקה. אך מול אלביס פריסילה מרכינה ראש, כמעט נמחקת. וכך נמחק גם ה"אני" מהכותרת של הספר.

מבחינות רבות "פריסילה" מזכיר את "מארי אנטואנט", סרטה של קופולה מ-2006, שגם הוא התבונן בילדה שנישאה למלך ואיבדה כל שליטה על חייה. קופולה, בתו של גאון הקולנוע פרנסיס פורד קופולה, מרבה לעסוק בנשים צעירות הנתונות להשפעתם של גברים מבוגרים מהן. כמו ב"מארי אנטואנט" הנרטיב של "פריסילה" די מצומצם, ועיקר תשומת הלב של הבמאית מוקדשת לטקסטורה של החיים בארמון של זהב (גרייסלנד פחות מפואר מוורסאי, אך שני המעונות עוצבו על ידי יושביהם בהגזמה סרת טעם). מתוך תשומת הלב המדוקדקת לפרטי התפאורה והתלבושות והמבע הקולנועי נוצר דיוקן חושני של חיים מעוצבים שהנערה המתבגרת מאבדת את עצמה בתוכם. לכן זה סרט יפה מאוד מבחינה אומנותית, אך גם קצת מונוטוני וחסר חיים מבחינה דרמתית.

אחד הקשיים הבולטים בזוגיות של השניים, לפני וגם אחרי שהם מתחתנים (שמונה שנים אחרי שנפגשו לראשונה), הוא הנוכחות התמידית של בני לווייתו, שגם הם ממלאים את רצונותיו. יש לציין שזה דימוי שונה מאוד של פרסלי מזה שעלה מ"אלביס" של באז לורמן, שהציג את "המלך" עצמו כנתון לשליטתו המלאה של האמרגן שלו (שנעדר מהסרט הנוכחי). רק לחדר השינה שלו הפמליה לא נכנסת, ושם פריסילה מקווה למעט אינטימיות, ומשלב מסוים גם לסקס. אבל הוא נמנע ודוחה אותה מעליו בטענה שעדיין לא הגיע הזמן. האם הוא מספק את תאוותו המינית בחברתן של כוכבניות הוליוודיות, כפי שרומזים המגזינים והוא מכחיש, או שהגבר שנענוע רגליו הביא מיליוני נערות (ויש להניח שגם לא מעט נערים) להתרגשות אורגזמית הוא בכלל א-מיני? הסרט אינו מספק תשובה ברורה (כזכור, המלך הילדותי ב"מארי אנטואנט" עוצב כנטול כל עניין בסקס). בכל אופן, בפעם השנייה והאחרונה, בסרט, שהם עושים סקס, אלביס תוקף אותה באלימות ואומר "ככה גבר אמיתי עושה אהבה עם האישה שלו" (בדיוק כמו שכתוב באוטוביוגרפיה). אפשר לבנות תילים של פרשנות על המשפט הזה.

הסצנה הזאת מגיעה ממש לקראת הסוף, ומוצגת כאחד המניעים להחלטה של פריסילה לעזוב את בעלה. הסרט הוא בעצם מצבור של סיבות לעזוב אותו, אבל התסריט אינו מתאר התפתחות הדרגתית של תודעה עצמאית בקרב האישה הצעירה, ונדמה שהיא התבגרה בבת אחת. קיילי ספייני בת ה-25 מגלמת היטב את הנערה הנבונה שמקטינה את עצמה לצרכיו של הכוכב, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. חלק מהאימפקט החזותי של הסרט נובע מכך שספייני נמוכת קומה (1.55 מטר), ולצד ג'ייקוב אלורדי (1.96) היא נראית זערורית ממש. הכוכב העולה מ"אופוריה" בהחלט נראה כמישהו שילדות יפלו לרגליו, והוא מעצב דמות של מין נער מתבגר בעצמו. נותר רק לקוות שמתישהו גם הקולנוע של הבמאית המחוננת יתבגר ויעמיק.
3.5
Priscilla בימוי: סופיה קופולה. קיילי ספייני, ג'ייקוב אלורדי. ארה"ב 2023, 113 דק'