אי אפשר לא להעריך את היומרה החיובית של הבמאי-תסריטאי אלירן פלד. בכל זאת, סרט ביכורים שהוא מיוזיקל תקופתי על הלם קרב - מינוח מיושן, אבל במקרה הזה קולע יותר מפוסט טראומה - זה משהו שלא רואים כל יום בקולנוע שלנו או בכלל. מחזמר הוא מעצם הגדרתו עשיית סרטים למתקדמים, טיפול בטראומה דרך ז'אנר שנתפס בראש ובראשונה כבידור זה בוודאי לא מובן מאליו, ובמובן הזה מגיעות כל המחמאות לפלד. אלא ש"המנצחים" מפספס בסופו של דבר את כל המטרות שהוא יורה לעברן: הדרמטית, המוזיקלית והצבאית-נפשית-חברתית.

הסרט מתחיל בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, כשחברי קיבוץ נצר סרני עסוקים בחפירת שוחות. אנחנו מתוודעים לנטע (יעל שטולמן), שעוזבת את הקיבוץ כדי להפוך לשחקנית בתל אביב, ואת בעלה עמוס (דניאל ליטמן), שמגויס למילואים – וחוזר מהניצחון הסוחף אחר, קודר, הלום. עכשיו הוא מתקשה להסתגל מחדש לשגרה, ונטע מצדה עולה על המסלול לכוכבות, אבל גם על מסלול התנגשות עם חברתה יעל (עמית פרקש), שבעלה לא חזר מהמלחמה והיא מתקשה לעכל את המעבר של נטע לעיר ולחיי הזוהר.

הפספוס הראשון של "המנצחים" הוא זה המוזיקלי, או ליתר דיוק המיוזיקלי. כדי להבין אם מחזמר עושה את העבודה או לא אין צורך ביותר ממבחן הזמזום: אם אנחנו הולכים הביתה ואחד משיריו על שפתותינו, אז כן. אם לא אז לא - ואף אחד מהנאמברים שכתבו רן שם טוב, דניאל מרקוביץ' ובן זיידמן אינו קליט או זכיר מספיק כדי להזדמזם בדרך הביתה. הכוריאוגרפיה (אביחי חכם) מבוססת ברובה על מחוות לז'אנר – מ"קברט" ועד פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס – וככזו גם היא מתקשה להותיר חותם. ההיבטים האלה של "המנצחים" לא גרמו לי בשום שלב לנוע באי נוחות, שזה טוב, אבל הם גם לא גרמו לי לנוע משום סיבה אחרת, שזה פחות.

ההיבט הדרמטי לוקה פעמיים, הן בכתיבה והן במהות. ברמת הכתיבה נכנס כאן פלד לטריטוריה של "לה לה לנד", ומעמיד במרכז הסרט בני זוג שהביחד שלהם עומד בסתירה לאושר שלו ושלה. אבל מה שעבד בסרטו הנהדר של דמיאן שאזל היה הקונפליקט בין החלומות של בני הזוג, השאיפות שלהם; כאן יש חלומות ושאיפות רק לנטע, ואילו לעמוס אין ממש דמות מעבר לסך השריטות שלו, כך שהמשוואה קורסת. ברמה המהותית, הפוסט טראומה של עמוס מוצגת באופן מאוד בנאלי, מאוד שטחי (דוגמה בולטת: הסצנה שבה הוא מתערער בגלל מופע זיקוקים ביום העצמאות). אחרי "לא שם זין" ו"פוקסטרוט", "ואלס עם באשיר" ו"הלומים", "הכל שבור ורוקד" ו"בובה", במאי ישראלי שנוגע בפוסט טראומה צבאית צריך להביא משהו חדש לשולחן; פלד מסתפק בדברים הישנים.

"המנצחים" נופל שוב ושוב עם השחזור התקופתי, בין השאר מפני שהסרט צולם בקייב ופשוט לא מצליח להיראות כמו ישראל של שנות ה-60. התסריט מאת פלד ויונתן בלומנפלד מציג פה ושם סלנג שפשוט לא היה קיים בסיקסטיז (ר' שאלה כמו "את סגורה על השיר?" ואמירה כמו "שחררי מזה"), וברגע של היסח דעת שאפשר היה למנוע באמצעות גיגול מוצגת בסרט התרופה בונדורמין, ששיווקה החל רק בשנות ה-80. אבל בכל הנוגע לתקופתיות – וחשוב מזה, להיבט החברתי-צבאי – הרגע החלש ביותר של "המנצחים" הוא דווקא אחד שאין בו שום אנכרוניזם.

כשהקריירה שלה נוסקת, נטע מלוהקת ל"את ואני המלחמה הבאה", המחזמר הסאטירי שכתב חנוך לוין דקה וחצי אחרי הניצחון המסנוור של 1967. כששטולמן מבצעת על הבמה את שיר הנושא של המחזמר קורים שני דברים, שניהם גולים עצמיים של פלד: ראשית מתברר שהשיר הקליט האחד ב"המנצחים" הוא זה שנכתב לפני חצי מאה, ושנית – הרפרור ל"את ואני" מזכיר לצופה המיודע שוואלה, התרבות הישראלית ידעה לאתגר את האופוריה של ששת הימים כמעט בזמן אמת. ואם ככה, אז מה בעצם מחדש "המנצחים"? מה בעצם אומר לנו פלד שלוין לא אמר בשנות ה-60? ויותר מזה: בעוד שלוין תקע סיכות בניצחון ההיסטורי, פלד לגמרי מפספס את האירוניה שלו-עצמו, כשהוא כותב חייל שחוזר הרוס דווקא מניצחון מהולל – אבל בעצם לא מקדיש אפילו רגע לדיסוננס האכזרי הזה.

"המנצחים" היה יכול להיות גרסה שרה ומזמרת של יצירת המופת הדוקומנטרית "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים" או מין "משווה ומעלה" על "את ואני והמלחמה הבאה". אבל אלירן פלד, עם כל הכוונות הטובות והיומרה הראויה לשבח, מזנב ב"לה לה לנד" ויוצא מובס מהמערכה הקולנועית כולה. פשוט חבל.