אחרי העיבוד בשנות השבעים של אלחנדרו חודורובסקי שמעולם לא יצא לאור, והעיבוד הפחות מוצלח של דייוויד לינץ' בשנות השמונים, ב-2021 קיבלו המעריצים את העיבוד הקולנועי ל"חולית" לו ייחלו. האפוס הקולנועי עתיר התקציב, הכוכבים והחול של דני וילנב אמנם גרף שישה פרסי אוסקר (צילום, עריכה, עיצוב הפקה, סאונד ופסקול) ואלפי מחמאות ממעריצי הספר, הצופים המזדמנים והמבקרים, אך לא סחף את כולם פה אחד.
חלק מהתלונות הופנו לאורכו המוגזם של הסרט ויומרנותו של וילנב לכווץ עושר של תמות ואלגוריות דתיות, פוליטיות ואקולוגיות של אחד הספרים המורכבים והעמוקים שנכתבו לפיצ'ר בודד בנוסף לתחושה ש"חולית" פשוט נקטע באמצע, בקליף האנגר מטמטם ומבלבל, ללא כל הבטחה קונקרטית להמשך או לכל הפחות הכרזה רשמית מאולפני וורנר שאכן מתוכנן אחד כזה (הסרט השני הוכרז אחרי הצלחתו של הסרט הראשון).
החלק השני בסאגה של דני וילנב נפתח בדיוק באותה פוזיציה בה עזבנו את אראקיס, כוכב הלכת הצחיח. לאחר שניצח בקרב מול ג'אמיס, פול אטראידיס (טימותי שאלאמה) ואמו ג'סיקה (רבקה פרגוסון) מצטרפים אל בהדררים בחיפושם אחרי מסתור מבני הארקונן, שהשתלטו בשנית על אראקיס ועל מצבורי התבלין, בעזרתו האדיבה של הקיסר שדאם קורינו הרביעי (כריסטופר ווקן). פול לומד את דרכם של הדררים, נלחם לצידם ומעמיק בסטילגאר (חאבייר בארדם), מנהיגם של הדררים, את האמונה שהוא ליסאן אל גאיב, המשיח שיהפוך את אראקיס לגן עדן שופע מים. מתחת לפני השטח, בנות הגשרית ממשיכות לנווט ולתמרן את כל השחקנים הראשיים על לוח השחמט של הגלקסיה.
כשצפיתי לראשונה ב"חולית", לא הבנתי על מה כל הרעש. היה שם הרבה חול, עם מעט מדי מה לאכול. זה לא סרט גרוע חלילה, אבל הוא מוצר סינמטי מופלג בחשיבותו ולא כל כך מרשים. מדובר בחתיכת אקספוזיציה ארוכה וקצת מתישה, אבל כזו שבכל זאת הבטיחה עניין ודגדגה את יצר הסקרנות.
אם החלק הראשון היה אקספוזיציה איטית שהניחה את היסודות לאירועים גדולים יותר והייתה מלאה בהבטחות, אז "חולית: חלק 2" מקיים אותן בענק. במסיבת העיתונאים העולמית שהתקיימה לקראת צאת הסרט, דני וילנב ציין כי הוא מעולם לא עזב את אראקיס. התחושה הזו, שהבמאי הקנדי לא עזב את המדבריות הצחיחות של אראקיס אופפת את הסרט לכל אורך 166 דקותיו הארוכות והמתגמלות. הדמיון העשיר הזה וכל פרט, מהקטן ועד לגדול ביותר, קיבלו תועפות של סטרואידים לווריד והכל הפך לגדול, שרירי ופומפוזי יותר.
זה הפסקול של הנס זימר, הצילום של גרג פייזר וזה התסריט העוצמתי של וילנב, אריק רות' וג'ון ספאייטס. המוזיקה של הנס זימר לוחצת חזק על כל הבלוטות בגוף. יחד עם הסאונד העוצמתי באולם האיימקס, היא מצמררת ומרגשת; הסינמטוגרפיה של הצלם גרג פייזר היא ליגה אחרת מכל סרט מד"ב שראיתם בשנים האחרונות; האפקטים הוויזואלים מצוינים והסיקוונסים של הקרבות רוויי האקשן מרהיבי עין והדובדבן שבקצפת אלו תולעי החול האימתניות, שמקבלות כאן תפקיד משמעותי כחלק מסיפור ההתבגרות של פול בסיקוונס שישאיר אתכם על קצה הכיסא..
כל האלמנטים שמרכיבים כל סרט מדע בדיוני מצוין והוזכרו בפסקה הקודמת, היו שווים כקליפת השום ללא עמוד השדרה העשוי מפלדת אל-חלד של הסרט הזה. לעומת החלק הראשון, הפעם וילנב חיזק את התסריט עם יסודות יציבים של דיאלוגים עמוקים יותר והרחבת מערכות היחסים של פול עם דמויות אחרות במרחב המדברי של אראקיס. עם כל ההערכה כלפיו, טימותי שאלאמה לא הרשים בחלק הראשון כנער פריבילג ופחדן. כאן הוא מציג פול אטראידיס שונה ב-180 מעלות ומתעלה על עצמו. מנער מפונק, פול הופך לגבר חזק ומנהיג. הקשת הסיפורית שלו מגיעה כאן לשיאה, גם מבחינת הנרטיב הסוחף והמרתק שוילנב כתב עבורו, וגם מבחינת התמה הדתית משיחית של הסרט – פול נתפס כמושיעם של הדררים וזה שיהפוך את אראקיס לגן העדן המיוחל.
לצדו של שאלאמה מככבת זנדאיה בתור צ'אני, שלמרות אהבתה אליו, היא מטילה ספק באמונה העיוורת בפול ובייעודו כליסאן אל גאיב. מערכת היחסים של צ'אני ופול כתובה היטב, מורכבת ועמוקה מספיק כדי שנאמין לה. אחת ההפתעות של הסרט היא אוסטין באטלר בתפקיד מאתגר. מי שגילם את מלך הרוק ב"אלביס", מפתיע כפייד ראותה, אחיינו הברוטלי והפסיכופת של הברון ולדימיר הארקונן. בדקות מעטות יחסית, באטלר מספק שואו מדמם, מרענן, אלים ומלחיץ.
"חולית: חלק 2" הוא לא עוד סרט עם חלליות גדולות, לייזרים ותולעים מפלצתיות. זו אופרת מדע בדיוני וספקטקל ענק, שאני באופן אישי לא ראיתי המון זמן. דני וילנב לקח את השחקנים שלו לקצה (מנטלית ופיזית) והוציא מהם את הדה בסט. אם נתעלם מדייב בטיסטה (שלא מספק את הסחורה), ומהעובדה שלא קיבלנו מנה מספקת של כריסטופר ווקן ופלורנס פיו בתור הקיסר התככן ובתו, מדובר ביצירת מופת סוחפת ומרגשת. עכשיו נמתין לחלק השלישי שיסגור את אחת הטרילוגיות השאפתניות והמרשימות ביותר שנעשו בקולנוע בימינו.