עדיין סמוראי: "שוגון" הוא האירוע הטלוויזיוני הראשון של 2024

ישנו דבר אחד שכל שירות סטרימינג מוביל חייב שיהיה לו כיום, אם הוא רוצה לקרוא לעצמו שירות סטרימינג. לא, לא תוכן, וגם לא אנימציה למבוגרים או מותחנים ארוטיים – אני מדבר כמובן על ייצוג הולם לשחקנים ויוצרים ממוצא אסייתי. מה, לא ידעתם? לאמזון פריים יש את "מר וגברת סמית'", לנטפליקס יש את "עצבים", ומכיוון שרוח התקופה היא תיקון היסטורי, עכשיו גם דיסני מצטרפים למשחק. מה שכן, בדיסני חיכו יפה עד שהמתחרים יציגו את התכנים האמריקאיים-אסייתים שלהם לפני שהיא מראה לכולם את שלה, והחל ממחר (שלישי, 26.2) תוכלו גם אתם לראות את "שוגון", המבוססת על אחד הרומנים הכי מפורסמים של ג'יימס קאלוול, ונראית כמו גרסה יפנית וטיפה יותר ריאליסטית למשחקי הכס.

>> לא לילד הזה: נטפליקס, בבקשה תפסיקו להרוס לנו זכרונות ילדות

"שוגון" היא סיפור קלאסי על האדם הלבן שמגלה את תרבות יפן: קפטן ג'ון בלאקת'ורן – יורד ים, נווט ומי שבפועל היה הקפטן של ספינת המלחמה ההולנדית ארסמוס בזמן שהתרסקה לחופי יפן, שם הצוות שלו נלקח בשבי, ובלאקת'ורן מוצא את עצמו בלב ליבה של קנוניה פוליטית. בתווך הוא מתאהב במאריקו – יפנית נוצריה ונשואה שנקרעת בין התרבות היפנית לבין אמונתה. לא אשקר, לפני שראיתי את הסדרה היה לי קשה להתרגש לקראתה, בעיקר כי כבר ראינו מספיק גרסאות של סיפור על האדם הלבן שמתאהב בתרבות היפנית, ואם לא מוצאים זווית מעניינת כדי לספר את הסיפור הזה, זה פחות מעניין. המזל שלנו הוא שב-"שוגון" זה לא העיקר, והחלקים המעניינים באמת הם לא הפרצוף הנדהם שצץ על פניו של בלאקת'ורן (קוסמו ג'ארוויס) בכל פעם שמישהו יפני עושה משהו יפני, אלא דווקא שדה הקרב הפוליטי בו נלחם הלורד טורנגה (הירויוקי סנאדה).

הלורד טורנגה הוא דמות מצוינת, מנהיג חזק וחכם, גם אם כי גאוותן. המשחק של סונאדה מושלם לתפקיד, והוא מצליח לרגש מצד אחד, ולאיים בהחלטיות שלו מהצד השני. מדובר בדמות מורכבת שלא תמיד ברור מה היא חושבת, מה שהופך אותה לפעמים ללא צפויה – במיוחד כאשר הוא ממנה את בלאקת'ורן לסמוראי בכיר, או כאשר הוא בורח ממבצרו בתחפושת. מנגד ישנה את מאריקו (אנה סאוואי), דמות נשית חזקה יותר משציפיתי, שעובדת לרוב בתפקיד אסטרטגי של מתרגמת עבור טורנגה. לא כל כך הרגשתי שהיא "נקרעת בין יפן לנצרות" כפי שהיא אמורה להיות, אלא יותר נקרעת בין המשיכה שלה לבלאקת'ורן, ובין המחויבות לבעלה.

התרגום, כך מסתמן, הוא גם חלק משמעותי בתוך עולם הסדרה. ולא פעם החלק המעניין הוא בבחירות של המתרגמים – לפעמים זהו פירוש חלקי, לפעמים שגוי במכוון – והחלטתם יכולה להיות ההבדל בין חיים לחרב קטאנה לתוך הפנים. כך למשל, בתחילת הסדרה אנחנו פוגשים כומר נוצרי שמתרגם את בלאקת'ורן, אבל מאחר והוא משתייך לכנסייה הקתולית, הוא רוצה למנוע מטורנגה להכיר זרם אחר של הנצרות, ומשבש את התרגום. זה רגע מעניין שבו הצופה בטוח שטורנגה יקשיב לכומר, אבל הלורד מבין את הסיטואציה, ומחליט למצוא שימוש אחר לזר שנשטף אל החוף – וכך לאורך הסדרה אנחנו רואים את ההשפעתו של בלאקת'ורן על היפנים, ולהפך. אחת הדוגמאות הכי טובות לזה היא סצינה בה היפנים מדגימים את יכולות השימוש שיש לתותח, וההרס מחליא ומדמם – במיוחד כי הוא לא מצונזר. זה לא שיש מלא דם ואיברים כרותים, אבל האלימות מגיעה ברגעים מאד מדויקים ומסוימים – מה שהופך את האכזריות שלה להרבה יותר מזעזעת כשהיא מופיעה. 

עם זאת, יש כמה מקומות בהן הסדרה נחלשת, ומאבדת מעט מן האמינות שלה. ג'ון בלאקת'ורן הוא פרוטגוניסט מושלם, שחטאו המרכזי מצוי באהבתו לאישה נשואה. כמובן שיש לו עוד שלד או שניים בשק, אבל בסך הכל הוא תמיד מנסה לעשות את הדבר הנכון, וגם אם יוצא לו קצת עקום, אין שום דבר שמקשה עליו יתר על המידה. מרגע שהוא נוחת ביפן, הכל כאילו מסתדר סביבו – מה שהופך אותו לדמות די פאסיבית שלא צריכה להתמודד עם החלטות משמעותיות – וגם כשזה קורה, הבחירה שלו כל כך חסודה וצדקנית עד שזה כבר מגוחך.

דוגמה מצוינת לכך היא סצינה בה בעלה של מאריקו מכה אותה בשכרותו, ובלאקת'ורן זועם על כך כאילו מעולם לא ידע שדברים כאלה קורים בשנת 1600. האם הצופה המצוי, שיודע דבר או שניים על מעמדה של אישה באותה התקופה, אמור להאמין שבלאקת'ורן מזועזע מאלימות במשפחה? בעידן הטלוויזיוני-קולנועי הנוכחי, קשה לי להאמין לדמויות כמו בלאקת'ורן, שמבססות על מודל מיושן של טוב-ורע. הסדרה אמנם מבוססת על ספר משנת 1975, אבל זה לא אומר שהדמויות צריכות להרגיש שנכתבו ב-1975. זה חלק מהרעיון של לעבד ולהתאים את הכתיבה ואת הדמויות לצופים של ימינו, דבר שפשוט לא קורה כאן באופן משמעותי.

אך בסוף, "שוגון" היא אירוע מרהיב – יש בה אפקטים מצוינים שיראו לכם ספינות מתמודדות עם ים סוער, ורעידות אדמה כמו שמעולם לא ראיתי בטלוויזיה. יש בה בימוי מצוין, ותסריט מעולה שפותר הרבה בעיות, וקאסט חזק – אבל גם חולשה אחת – גיבור שמקבל חיים קלים מדי, וגם עושה חיים קלים מדי לכולם. זו היא, כך נראה, בסך הכל ההתחלה של פרנצ'ייז ארוך, שכן "שוגון" היא חלק מאנתולוגיית ספרים גדולה יותר, אבל היא בדיוק המקום להתחיל ולהפיק לקחים, כדי לבנות את ההמשך טוב יותר. טוב, לא מושלם. כמו פרוטגוניסט שמתאים יותר לצופה הפוסט-מודרני.
"שוגון", דיסני+, החל מ-27.2