ביקורת: בוב מארלי – One Love

במקום לנסות להיות "אהבה אחת" של יוצר אחד שמכבד את מארלי, יותר מדי אנשים התערבו בהפקה הזאת והתוצאה היא בלגן. לפחות השירים טובים.

את הבעיה העיקרית בסרט אפשר להבין כבר משמו: "בוב מארלי: One Love". זה שם קצת מוזר לסרט, שגורם לו להישמע כמו פשרה בין מי שרצו לקרוא לסרט "בוב מארלי" בשביל לא להתחכם ובין מי שרצו לקרוא לו "אהבה אחת" בשביל בכל זאת לנסות לרמוז שביצירה יש יותר מרק עמוד ויקיפדיה על בוב מארלי. הבעיה הזו, כאמור, ניכרת לאורך הסרט כולו, שמרגיש ברובו כמו אוסף של פשרות בין חברי הצוות האמונים על היצירה.

וזה חתיכת צוות. הבעיה היא כנראה לא מחסור בכישרון, אלא דווקא יותר מדי ממנו: לא פחות מארבעה תסריטאים חתומים על כתיבתו, שלושה מהם היו מועמדים בעבר לאוסקר, וסרט שכתב הרביעי זכה בפרס הקהל של סנדנס. על הפקת הסרט חתומים שישה מפיקים, שלושה מהם קרובי משפחתו של מארלי. המעורבות של בני משפחת מארלי ביצירה הייתה מחויבת המציאות, בין היתר מפני שהם מחזיקים בזכויות על השירים, אבל הוסיפה כנראה עוד אג'נדה יצירתית משלה לתוך התסריט, שהכבידה את העומס עליו.

הסרט נפתח במסך שחור, עליו מופיעות כתוביות הסבר רבות לאורך זמן ממושך. היוצרים ידעו שעל מנת שהצופים יבינו את חייו של מארלי יש לספק רקע היסטורי מפורט יחסית, והחליטו משום מה שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לפרוס בפניהם מגילה ארוכה של טקסט. באופן מפתיע, זה מזכיר את סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" – אך שם זה נעשה בכוונה, ובאופן מושקע מבחינה ויזואלית וסגנונית, וכאן זה מרגיש לחלוטין כמו אילוץ שלא נמצא לו פתרון טוב יותר. משם, הסרט עוקב אחר אגדת הרגאיי בין השנים 1976 ו-1978, שנתיים מרכזיות בקריירה של מארלי במהלכן שרד ניסיון התנקשות, הקליט את אלבום המופת "אקסודוס" ואירגן הופעת ענק למען השלום בג'מייקה.

הרגעים המוצלחים בסיפור הן ההצצה למארלי המוזיקאי – הסרט מקפיד להראות לנו סצנות שבהן מארלי (קינגסלי בן-אדיר) יוצר וכותב, עורך חזרות עם הלהקה, ומלהיב את הקהל בהופעות. בן-אדיר מצליח ללכוד היטב את הנוכחות הבימתית המרשימה של מארלי, עם תנועות הריקוד המשוחררות והקצביות (ניכר שהוא התאמן הרבה כדי ללמוד איך לזוז כמו הזמר האמיתי), ולהעביר ככל הניתן לקהל שיושב באולם הקולנוע את האנרגיות והחוויה של הופעה חיה של ממש.

החלקים החלשים בסרט הם, ובכן, כל השאר. עלילת הסרט נותנת את התחושה שהיוצרים בחרו מראש את האירועים, העובדות והאנקדוטות שיופיעו בסרט – ורק אז ניסו לחבר את כולם יחד. התוצאה יוצאת מעט מפוזרת, עם עלילה לא לחלוטין קוהרנטית שמנסה לסמן וי על כל הנקודות. לתחושתי, הסרט מנסה להכיל מרכיבים רבים מדי – ולכן לא מצליח לתת לרובם מספיק מקום וזמן כדי לספר אותם באופן מלא.

כך, אף שעיקר הסרט מתרחש ב-1978-1976, העלילה חוזרת גם לפלאשבקים כדי לתאר את ההיכרות בין בוב וריטה, את זכרונותיו מאביו, את תחילת דרכו המוזיקלית ואת כניסתו לתנועת הרסטפארי. התנועה נוכחת ברקע לאורך כל הסרט, אך מלבד כמה הבלחות קצרות, נותרת לא לגמרי ברורה. הסקרנות לאחר הצפייה הובילה אותי לחפש מידע נוסף על הרסטפארי, וכך התברר לי שמסורות מרכזיות בתנועה, חלקן חשובות לעלילה – כמו צמחונות/טבעונות, הימנעות מאלכוהול והתנגדות לכריתת איברים – כלל לא זכו להתייחסות.

הזוגיות בין בוב לריטה מארלי (לשאנה לינץ', גם היא מוצלחת למדי) מקבלת יחס טוב יותר, אבל לא בהרבה. במשך רוב הסרט גם היא נמצאת די ברקע, אך לקראת סופו היא תופסת מקום גדול יותר. לשאנה לינץ' מצליחה להעביר באופן ריאליסטי את קשת הרגשות המורכבת של מי שהיא גם בת הזוג של האייקון התרבותי, גם זמרת הליווי והשותפה שלו ליצירה, וגם אישה דעתנית ובעלת שאיפות משל עצמה. שיאו של המתח בין בוב לריטה מגיע בפיצוץ בחלקו האחרון של הסרט, בסצנה שמעניקה הצדקה עלילתית לכלול ביצוע ללהיט No Woman No Cry – לאחר שרוב השירים בסרט עסקו יותר בצד הפוליטי של מארלי.

העיסוק במרכיב הפוליטי בחייו וביצירתו הוא במידה רבה לב הסרט, אך אולי גם החלק המאכזב ביותר בו. במאבק של מארלי לשלום בג'מייקה לא לגמרי ברור מי נגד מי ולמה, רק שמארלי מנסה "לקדם אחדות" בין הצדדים. התמיכה שלו באפריקה מוצגת בסרט באופן מצומצם יחסית, ומקבלת ביטוי בעיקר ברצון שלו להופיע ביבשת – רצון עליו עונה המפיק, שמייצג את הסטריאוטיפ של 'גבר לבן עם שיקולים מסחריים': "גם בארה"ב תוכל להופיע מול הרבה אפרו-אמריקאים".

בהשוואה לסרטי הביוגרפיה המוזיקליים שיצאו בשנים האחרונות, "בוב מארלי: אהבה אחת" הכי מזכיר את "רפסודיה בוהמית". גם כאן, הסרט מתאר את תהליך הכתיבה וההקלטה של יצירה מרכזית (במקרה הזה זהו האלבום "אקסודוס", שאני מעריך שמכירותיו יעלו בעקבות יציאת הסרט), את השתלשלות האירועים סביב מופע איקוני, ואת הטרגדיה של מחלה שקטפה בגיל צעיר מדי את חייו של זמר, יוצר וגיבור תרבות. בשני הסרטים החלקים המוזיקליים הם הנאה גדולה, ואם יש סיבה לראות את הסרט בקולנוע היא כדי ליהנות מהסאונד ומהשחזורים המוזיקליים במערכת סאונד משובחת. אבל הרגעים האלה כלואים בעלילה מסורבלת שלא מצליחה לספר את הסיפור שלה כמו שצריך.