איך אף אחד לא חשב על השילוב בין אלברט אילוז וששון גבאי קודם?

"בתי אהובתי" הוא סרט על נקודת מבט. אפשר לתאר אותו כדרמה על בני זוג ישראלים בפריז, שנישואיהם מתפוררים אחרי לידת בנם הראשון. הסיפור היה יכול להיות מוגש מהפריזמה של האישה, שככל הנראה מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה ומתקשה לטפל בתינוק, או בזו של בעלה, שמתקשה להשלים את עבודת הדוקטורט שלו. מנגד, אפשר היה להתמקד בחלקו בדרמה המשפחתית של המורה לאנימציה שאצלו לומדת האישה, ולתהות לגבי הבחירה לספר סיפור כזה בעידן metoo#. אבל בסרטו השמיני של הקולנוען הוותיק איתן גרין ("זולגות הדמעות מעצמן", "הכל מתחיל בים") הסיפור מוגש לנו דווקא מנקודת מבטו של החותן, וזה הופך אותו למשהו שונה לגמרי.

>> זאת קומדיית פשע לסבית חמודה. אנחנו רוצים את האחים כהן בחזרה

הסרט מתחיל בשדה התעופה. שמעון אוחיון (ששון גבאי) מגיע לפריז לבקר את בתו אלמה (סיון לוי מ"שש פעמים"), ואת חברו הטוב ניסים (אלברט אילוז), שמצבו הרפואי אינו משופר. את פניו מקבל חתנו דורי (עידו ברטל מ"קופה ראשית") שהגיע עם התינוק. זה סימן ראשון לכך שאלמה לא לגמרי מתפקדת.

בדירה שמעון מתחיל להבחין שאלמה אינה מאושרת, ונראה שדורי נעדר לעיתים קרובות. בביקוריו אצל ניסים ואשתו ויוי (אוולין הגואל) הוא משתף אותם באבחנותיו. בדאגתו לבתו, שמעון מתחיל לעקוב אחר דורי ומגלה שהבעיה היא לא מה שהוא חשב. משום שאנחנו מתוודעים לסיפור מנקודת מבטו, אנחנו טועים איתו. אבל המניע המרכזי של דמותו אינו משתנה – הוא רוצה שבתו תהיה מאושרת, ומנסה לעשות כמיטב יכולתו והבנתו לעזור לה לתקן את מה שהתקלקל. ולכן שמעון, שבעצמו ויתר על הגשמה עצמית (הוא מאייר בזמנו החופשי) והשקיע את חייו בעסק המשפחתי ובאהבת בתו, הוא דמות נוגעת ללב.

"בתי אהובתי" נבנה בדמותו של שמעון. הוא עדין, צנוע ולא ממהר, ומנוקד בהומור נינוח. הסצנות הכי כובשות בסרט הן הטיולים הארוכים של שמעון וניסים ברחובות, שבמהלכם הם משוחחים על דה ועל הא ועל צאצאיהם (בניו של ניסים עומדים להתחתן עם תאומות הודיות), ובאמת נשמעים כמו חברים ותיקים. גבאי ואילוז הנהדרים הופיעו יחד ב"גט – המשפט של ויויאן אמסלם", אבל זאת הפעם הראשונה שהם משחקים צמד חברים, ועולה השאלה איך לא חשבו על זה קודם.

השיחות ביניהם מתנהלות בצרפתית (אילוז הביא אותה מהבית, גבאי למד לצורך התפקיד), ותורמות לסרט ניחוח של הגל החדש הצרפתי. גם הניסיון הלא מאוד מוצלח של שמעון לעקוב אחרי חתנו מזכיר את ההתנסות הקצרה של אנטואן דואנל עם מלאכת הבילוש ב"נשיקות גנובות" של טריפו (1968). לא תראו ב"בתי אהובתי" מונומנטים כמו האייפל או בזיליקת הלב הקדוש (שבסרטים פריזאיים אחרים תמיד נראים דרך החלונות), כי מתברר שצריך לשלם סכומים נכבדים כדי לקבל אישור לצלם אותם. עם זאת, חסרונם מתאים לסיפור ולדמויות בשלב זה בחייהן.

בסיפור יש פוטנציאל לדרמה סוערת, אבל בהיצמדותו לנקודת המבט של שמעון – איש מסודר שמקפל את הז'קט של החליפה שלו לפני שהוא מתכופף לבדוק נזילה מתחת לכיור – הסרט נמנע ממנה. זה יפה, ועדיין, דמותה של אלמה, שבחירותיה הקיצוניות נשארות רוב הזמן מחוץ לפריים, נותרת עמומה מדי. בחירתה לקצר את שיערה כדימוי להתחדשות עצמית היא בחירה קלישאתית למדי של התסריט, מה גם שבמקום תספורת אמיתית נראה שלוי עטתה על ראשה פאה מלאכותית לא מאוד משכנעת, שפוגמת באותנטיות של דמותה. העמימות הזאת תורמת לכך שלקראת סופו הסרט קצת מתפוגג במקום להתגבש מבחינה דרמטית. מה שכן, התינוק, שנוכח בהרבה סצנות, ממש חמוד.
3.5 כוכבים
בימוי: איתן גרין. עם ששון גבאי, אלברט אילוז, סיון לוי, עידו ברטל, אוולין הגואל. ישראל 2023, 94 דק'