ל"שוגון" יש את כל מה שדרוש כדי להיות להיט - רק אל תקראו לה "משחקי הכס" החדשה

הייתה כאן קודם ועושה את זה טוב יותר: כל סדרת דרמה גרנדיוזית ששודרה בעשור האחרון והתבססה על תקציב מנופח ועל מאבקי ירושה ופוליטיקה, אלימות ומלחמות, עריפות ראשים ועירום - מייד קיבלה השוואה עם אתם יודעים מי. "משחקי הכס החדשה" קראו לכולן, והיו הרבה כאלה - כי כשהמוות הוא בלתי נמנע, אנשים כל הזמן מחפשים יורשים.

עכשיו, מה נגיד על "שוגוּן", שמתיימרת להיות הסדרה הבאה הזאת שכולם ידברו עליה? למען האמת, יש בה בדיוק את כל האלמנטים הדרושים שהזכרתי כדי לטעון לתואר, וגם עלילה עם חמישה יורשי עצר שנלחמים עד המוות על הכס הנחשק, אבל בתכלס - "שוגון" כבר עשתה את זה קודם. "שוגון" היתה "משחקי הכס" עוד לפני שהמציאו את "משחקי הכס".

להלן שיעור קצר בהיסטוריה: "שוגון" החלה בצורת רב־מכר של ג'יימס קלאוול מ־1975. ההצלחה הספרותית של הרומן, שהיה בזמנו פריט חובה בכל ספרייה ביתית, הפכה אותו כעבור חמש שנים למיני־סדרה בת חמישה פרקים ותשע שעות ששברה שיאי צפייה. שליש מבתי האב האמריקניים צפו בה מדי ערב לאורך שבוע באירוע טלוויזיוני חסר תקדים, ועד היום היא נחשבת לסדרה השנייה הכי נצפית בארה"ב. "שוגון" טלטלה את העולם, בין השאר הודות לשבירת מוסכמות ומחסומים בהצגת אלימות ומין בטלוויזיה, וזכתה על כך בפרסים.

הרומן של קלאוול על אלף עמודיו הוא יצירה בדיונית המתרחשת בשנת 1600, אבל שומרת נאמנות להקשר ולמציאות היפנית של התקופה. שלוש דמויות מובילות אותה: הימאי ג'ון בלקתורן, שספינתו נטרפה אל חופו של כפר דייגים יפני ודמותו מבוססת על הנווט וויליאם אדמס - האנגלי הראשון שהגיע ליפן והפך לסמוראי. הוא חובר ללורד טורנגה, שמוצא עצמו נלחם על חייו כשיריביו במועצת יורש העצר מתאגדים כדי להפילו ולמנוע ממנו להפוך לשוגון הבא של יפן (המפקד הצבאי והשליט בפועל).

גורלם של שני אלה נקשר עם המתורגמנית שלהם, מריקו, ויחד עם שאר הדמויות שמקיפות אותן נשאבת יפן למלחמת אזרחים ולדילמות על גורל, אהבה, לויאליות, כבוד ומעמד, משמעות החיים, פערי תרבויות, מאבקי כוח ומסורת.

"שוגון", ששני הפרקים הראשונים שלה (מתוך עשרה) עלו אתמול בדיסני+, היא טלוויזיה אפית ועמוקה. הגרסה החדשה עושה כבוד למקור, לתרבות היפנית ולמורשת שלה. גם כשכל פרק מתארך לשעה, וכשהדם מטנף את העיצוב היפני הנקי של הלוקיישנים, קשה להסיט את המבט הצידה - אולי בגלל הסיפור המיוחד וההפכפך, אולי בגלל השפה היפנית שמחייבת ריכוז וקריאה מהירה של התרגום, ואולי בגלל התספורות המוזרות, הטקסים הביזאריים והמנהגים האסיאתיים שנוכחים בכל סצנה.

הגרסה המחודשת של "שוגון" מייצרת תמונה ויזואלית מרהיבה של יפן הפיאודלית, של אכזריות ותככים, ועל אף הפיתוי נמנעת מלשפוך את התקציב על אפקטים מפוצצים ולוקיישנים מופרזים. היא כן מבליטה כתיבה מהודקת, דיאלוגים פואטיים ודמויות רב־ממדיות. אז אל תגידו ש"שוגון" היא משחקי הכס החדשה. כי היא בעיקר מזכירה לנו מי משתיהן עשתה את זה קודם, וטוב יותר.