קולנוע - עולים השבוע: "אזור העניין" ועוד

"אזור העניין" סרטו של הבמאי הבריטי ג'ונתן גלייזר אודות חיים "אידיליים" בצל מחנה השמדה. ועוד

"אזור העניין" (ארה"ב-אנגליה-פולין) **** וחצי

דרמה. סרטו של ג'ונתן גלייזר. בשנת 1943 רודולף הס (כריסטיאן פרידל), מפקד מחנה הריכוז אושוויץ, מתגורר עם אשתו הדוויג (סנדרה הולר) וחמשת ילדיהם בבית ליד המחנה. הס מוציא את הילדים לשחות ולדוג, והדוויג משקיעה בטיפוח הגן. משרתים מטפלים במטלות ברחבי הבית. מעבר לחומת הגן נשמעות ללא הרף יריות, צעקות ועשן התנורים עולה לשמיים. הס מאשר תכנון קרמטוריום חדש, שיופעל בקרוב. הוא מקודם לתפקיד סגן המפקח של כל מחנות הריכוז ועליו לעבור לאורניינבורג ליד ברלין. הדוויג קשורה עמוקות לבית החלומות שלהם ומתחננת שישכנע את הממונים עליו לתת לה ולילדים להישאר. הבקשה מאושרת והס עוזב זמן קצר לאחר מכן. אמה של הדוויג מגיעה לביקור אך נחרדת למראה המחנה ויוצאת בלילה ללא הודעה מוקדמת. חודשים לאחר הגיעו לברלין מוטל על הס לעמוד בראש מבצע הקרוי על שמו שיעביר מאות אלפי יהודים הונגרים להשמדה באושוויץ. הדבר יאפשר לו לחזור ולהתאחד עם משפחתו. 105 דקות. אזור העניין

אזור העניין, תמונה באדיבות בתי קולנוע לב

ביקורת

החיים של מפקד אושוויץ נפלאים. יש לו אישה אריסטוקרטית, אסתטית ונאמנה לו ולדרכו, יש להם חמישה ילדים, בית מפואר עם גינת נוי מטופחת ומשרתים העומדים לשירותם יומם וליל. הנראטיב הקיומי של רודולף הס ושל אשתו הדוויג נראה מושלם. אז מה אם מקום העבודה שלו, מחנה ההשמדה אושוויץ, צמוד לבית? אז מה אם מדי פעם בוקעות ממקום העבודה הזה זעקות חלשות אבל חזקות מספיק כדי להישמע בבית המשפחה? אז מה אם עשן כהה מתאבך מדי פעם ממקום העבודה (מארובות המשרפות, שומו שמיים)? העיקר שהקרמטוריום החדש יוקם במהרה ותעשיית ההרג השיטתית של היהודים תואץ. הדוויג בקושי יודעת מה קורה במקום העבודה של בעלה. זה פשוט לא מעניין אותה. העיקר שהיא יכולה להתענג על בית חלומותיה המפואר.

בסגנון מדוד, איטי ונטול רגשנות מרכיב ג'ונתן גלייזר את הפרופיל האישי המקפיא של אחד התליינים המפלצתיים של הרייך השלישי, שהיה בעצם אדם תרבותי ומנומס, קפדן ואסרטיבי. הוא נראה ונשמע כמו שתיארה חנה ארנדט בעבודתה הנודעת "הבנליות של הרוע", מראשית שנות ה-60, תקופת משפט אייכמן. או כמו שניתן להתרשם מאדריכלי הפיתרון הסופי בסרט "הוועידה" (2022) של מתי גשונק, על ועידת ואנזה. או כמו המוטיב המרכזי בסרטה הדוקומנטרי מ-2014 של ונסה לאפא "אדם הגון", על היינריך הימלר.

לכאורה מדובר בפקידי הממלכה, אנשים לא חשובים שרק עושים את עבודתם. גם הס, כמו אלה שבדוגמאות האחרות שתוארו כאן, מתואר כאדם תרבותי שאורח חייו הבורגני לא מסגיר את מעשיו האפלים במחנה. את אלה לא תראו על המסך, אבל הם מוזכרים ברמיזה ובקטנה, אם כי בצעקה אילמת. אבל דווקא האגביות ה"משעממת" הזו של חיי משפחה נורמטיבים (השתכשכות בבריכה או ירידה לטבול בנהר הסמוך, או רכיבה על סוסים) הופכת את מה שקורה בצידה השני, האפל, של האידיליה המשפחתית הזו, למצמרר ולמחליא. לא במקרה בוחרת אמה של הדוויג - המגיעה לביקור וקולטת לחרדתה את הדיסוננס המטורף שבין הבית המתורבת בו היא מתארחת ובין מה שקורה במחנה שליד - להימלט מהמקום בלילה, כל עוד נפשה בה. ויש את הפן החומל, של הנערה הפולנייה החומקת באישון לילה כדי להסתיר פריטי מזון באתרי העבודה של האסירים מהמחנה, כדי שיוכלו לאכול מעט. וזה דימוי חזק שמספק קונטרה לחיי הס ומשפחתו. משחקם המדויק של כריסטיאן פרידל וסנדרה הולר ("אנטומיה של נפילה") מאופק ואפקטיבי. הבמאי הבריטי גלייזר ("מתחת לעור") משרטט פרופיל פשוט ומורכב בו-זמנית של משפחה כאילו נורמטיבית, המסתירה סודות איומים ונוראים. וזה עובד מצוין.

"הפילגש" (ישראל 2024) *** וחצי

דרמה. סרטה של מעיין ריף. אלה (דאנה איבגי), בת 34, מלבישה בהפקות תיאטרון ופילגשו של מחזאי ההצגה אסף (איתמר רוטשילד), נדהמת לגלות שאהובה הנשוי מת במפתיע. ההכנות לפרמיירה בעיצומן כי ההצגה חייבת להימשך, ואלה מתעקשת לפקוד את בית המשפחה בעת השבעה, ונחשפת לעולם המשפחתי של אהובה המנוח, שעד עתה לא הייתה לה גישה אליו. היא מתקרבת לאלמנתו נטאשה (אניה בוקשטיין) והעניינים מסתבכים כשהיא מתקרבת למשפחה יותר מדי ופוגשת גם באחיו דן (איתמר רוטשילד), המתחיל איתה, ובאימו יהודית (עירית גדרון). עם נעמה פרייס, סבטלנה דמידוב, מונא חווא, הווארד ריפ, ענת עצמון, יונה רוזנקיאר. 83 דקות. הפילגש

הפילגש, תמונה באדיבות סינמטק

ביקורת

מעיין ריף נשענה בתסריט שחיברה יחד עם ענת גפני על מערכת יחסים אסורה שניהלה עם גבר, והקשר הרגשי שלה לנושא ניכר מאוד בסרט. בדרך כלל כשאישה או גבר רווקים המנהלים רומן עם אנשים נשואים, לרוב הם לא יודעים הרבה על המערכות הרומנטיות החוקיות שלהם. כאן ריף משנה את המשוואה. מותו הפתאומי של מאהבה נותן לה תירוץ להגיע לבית האלמנה, להכיר אותה ואת שאר בני המשפחה, מבלי שיידעו שהיה לה קשר רומנטי ארוך עם המנוח הטרי. אלא שהחיבור למשפחת אהובה שמת רק הולך ומסתבך. אחיו של אסף, דן, הדומה לו מאוד (את שניהם משחק איתמר רוטשילד), מחזר אחריה והיא נוטה להיענות לו. מקצועה של אלה, מלבישה, מאפשר לבמאית לגרום לדמויות הנשיות שלה ללבוש ולפשוט צורות, פיזית ואלגורית, מה שמתאים למשחק שאלה מנהלת עם בני משפחת אסף ובעיקר עם אלמנתו, נטאשה.

לטעמי, יש בסרט מספר מעמדים תיאטרליים מדי והתסריט לא מגובש עד הסוף. נקודת הפתיחה חזקה: אישה צעירה שאהובה הנשוי מת מחליטה להפר את פרטיותם של בני משפחתו, ולהתקרב אליהם, ובעיקר לאלמנתו. אבל מה הלאה? מכאן הסיפור נראה קצת תקוע, לא כל כך מתפתח ולא מוביל לאיזשהו טוויסט משמעותי בעלילה שיכול היה להקפיץ את הסיטואציה ולייצר מומנטום מחודש. ועדיין, דאנה איבגי ואניה בוקשטיין, שחקניות מעולות עם לא מעט קבלות, מגלמות נשים חזקות ונחושות והמפגש ביניהן על המסך מבטיח פיצוץ ואף מקיים.

"עדיין לא מאוחר" (ישראל 2024) *** וחצי

דרמה. סרטו של עמוס גיתאי, בהשראת המחזה "קרנפים", מאת יוז'ין אונסקו. תהליכי התקרנפות וקונפורמיזם מתרחשים בתוך מציאות חברתית טעונה. הסרט חושף סיפורים וסיטואציות אנושיות בחיי היומיום של מגוון דמויות בבניין שיכון אחד ארוך. הוא מחבר בין אנשים בעלי זהויות ושפות שונות, המגיעים ממקומות שונים בעולם ומחפשים דרכים לחיים משותפים. באמצעות סדרת מפגשים יומיומיים המתרחשים בחלל אחד, משורטטת תמונת מצב של חיים עכשוויים אפשריים, על רקע תקופתי של מחלוקות, סכסוכים ואלימות גוברת. עם אירן ז'אקוב, חנה לסלאו, נעמה פרייס, מנשה נוי, בהירה אבלסי, יעל אבקסיס, הלנה ירלובה. 86 דקות. עדיין לא מאוחר

עדיין לא מאוחר, תמונ באדיבות סרטי יונייטד קינג, צילום: זיו קורן

ביקורת

המחזה "הקרנפים" של יוז'ין אונסקו נכון לתמיד. במיוחד אצלנו בתקופה הזו, תופעת ההתקרנפות שולטת בכיפה. ובמובן הזה, אף שגיתאי יצר את הסרט לא מעט זמן לפני המלחמה, הוא מתפרץ לדלת פתוחה ועושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. הלוקיישן: מבנה ענק בדרום הארץ (הסרט צולם ברובו במרכז הקליטה "יעלים" שבבאר-שבע), "שיכון", כשמו באנגלית של הסרט. המקום מכיל בין היתר כיתה ללימוד השפה העברית (את המורה נעמה מגלמת נעמה פרייס). בכלל, כיצירה אלגורית על החיים עצמם, כל הנפשות הפועלות כאן נושאות את שמותיהם הפרטיים האמיתיים של השחקנים. אירן ז'קוב (המוכרת בעיקר מסרטי קז'ישטוף קישלובסקי "חייה הכפולים של ורוניק" ו"שלושת הצבעים: אדום"), היא העין הזרה המציצה בחודרנות לתוך המציאות הישראלית המעורבבת והכאוטית, ומשמשת כעין המצפון והמצפן של הסרט הזה. כל הדמויות מייצגות מדגם של חתך האוכלוסין כאן, מקבלן בניין עשיר , דרך בת לניצולת שואה ועד דתיים וחרדים, ערבים ישראליים ועולים חדשים. אנשים בעלי זהויות ושפות שונות מגיעים ממקומות שונים ומחפשים דרך לחיות יחד חיים משותפים.

בסרט אנחנו רואים סדרה של סיפורים אנושיים ומפגשים יומיומיים המתרחשים באותו חלל, מקומי מאוד אך אוניברסלי באותה מידה. גיתאי מיטיב לבנות פאזל מורכב, באמצעות אנסמבל עשיר של שחקנים (בהם בהירה אבלאסי, חנה לסלאו, עטאללה טאנוס, יעל אבקסיס, מינאס קרוואני, הלנה ירלובה, נעמה פרייס, מנשה נוי, פיני מיטלמן, צבי שקולניק, אמנון רכטר ועוד). כאדריכל בהכשרתו מצליח הבמאי גם ליצור מיז-אן סצנות וירטואוזיות ייחודיות, עם שוטים ארוכים מאוד, שבהם הנפשות הפועלות חוצות זו את דרכה של זו, עם מעבר מדמות לדמות ומסיפור אנושי אחד למישנהו. הבעיה היא שגיתאי מציג בעיקר תמונת מצב רוחבית. עשירה ככל שתהייה, הוא לא מקיף אותה בסיפור מסגרת כוהרנטי. אין חוט שדרה ליניארי מוביל המאחד את כל הסיפורים לכדי עלילה עם קו נראטיבי מגובש. יכול להיות שלכך בדיוק הוא התכוון, אבל לדעתי זו נקודת החולשה של הסרט.

"סיפורו של אלוף" (ארה"ב 2021) ** וחצי

דרמה. סרטו של ברט ליאונרד, בהשראת מקרה אמיתי. במרכז העלילה מייק (אר.ג'יי מיטה), תלמיד תיכון מבריק ונחוש. הוא סובל משיתוק מוחין ולמרות זאת לומד בתיכון רגיל ומתחרה בכל התחומים עם חבריו ללימודים, ואף בהצלחה יתרה. מייק גם מנסה לרקום קשר רומנטי עם בת כיתתו היפה פאטי (גרייס ויקטוריה קוקס) ואך רוכש חבר, ג'ף (קוטון היינס), המסייע לו להתחשל פיזית. כשהמדריך לספורט קאטינג (טרנס הווארד) בוחר את חברי הנבחרת שיתאמנו לקראת טורניר היאבקות, מבקש מייק להצטרף לנבחרת למרות התנגדות אביו, ואחרי שהוא מוכיח למאמן שאין דבר העומד בפני כוח הרצון שלו, הוא עושה הכל כדי להוכיח לכולם שהוא שווה בין שווים. תחילת הדרך הקשה והמבטים המזלזלים של חברי הנבחרת הופכים במהרה למבטי הערצה. גם אביו דאג (ג'ונתן סיץ'), שמאוד חרד מהבחירה של מייק ופחד שהוא עשוי לשים את עצמו ללעג, עתיד להיות מופתע. 100 דקות. סיפורו של אלוף

סיפורו של אלוף, תמונ באדיבות סרטי שובל וסרטי יונייטד קינג

ביקורת

השחקן הראשי אר.ג'יי מיטה אכן סובל משיתוק מוחין. קשה לשחק דמות כזו אם אתה לא כזה, והוא אכן הופיע גם בפרויקטים נוספים, בהם הסדרה "האנטומיה של גריי". אבל מעבר לעובדה החשובה הזו, הסרט נראה כמו מוצר גנרי של סרטים על בעלי מוגבלויות (וסליחה על הציניות). המוגבל מתפקד בחברה של צעירים "נורמלים". מציבים לו רף גסוב שעליו לעבור (להתקבל לנבחרת ההיאבקות של התיכון). יש במסלול שלו לא מעט דם יזע ודמעות, חוויות משפילות, וכמובן אלה שמחזקות. יש חבר שעוזר. יש בחורה יפה שהוא מנסה לרקום איתה קשר רומנטי. ויש אב מסור שגידל את הבן לחיות כמו אדם לא מוגבל, אבל לא כל כך תומך במהלך שלו לעשות בספורט שעלול לסכן אותו ולפגוע בו. אז יש כאן ניסיון להציג את המאמץ בדרך למטרה. ויש כאן את הניסיון ללחוץ על בלוטות הדמעות במקומות הנכונים. אבל אין כאן שאר רוח, מה שמשאיר את הפרויקט בטריטוריה של סרט נוסחה גנרי בז'אנר "סרטים על בעלי מוגבלויות". וחבל. ומי שתהה - בגלל השם הזהה - אין כל קשר, אפילו לא אסוציאטיבי, בין הסרט הזה ובין זה של פרנקו זפירלי מ-1979.

"ריקי הקרנף בממלכת הג'ונגל" (אינדונזיה 2024)

אנימציה. סרטו של ארווין בודיונו. ריקי הקרנף הצעיר והאמיץ וחברו הטוב בני, הברווז העליז והאופטימי, יוצאים למסע נגד הזמן ברחבי ג'ונגלים טרופיים, כדי למצוא את זרע הקסם שיציל את ביתם מצונאמי צפוי. הם נאלצים להתמודד עם להקת ציפורים ולוקחים על עצמם משימה נוספת: לסייע לציפור גן עדן ייחודית ששירתה נפלאה לשוב אל מקום הולדתה. דרכם רצופה מכשולים והפתעות, ומלווה בשלל בעלי חיים מגוונים, ציפורים נדירות, שבט מקומי וציידים, שחלקם חובבי חיות. כשהסערה תגיע, יצטרכו כולם להחליט מה חשוב להם בחיים, ועל פי אלה ערכים יבחרו לחיות. 109 דקות.