הבנאליות של הרוע זה נושא שהעסיק אותי מאז ומתמיד: איך אדם נורמטיבי, כזה שקם בבוקר, מצחצח שיניים ושותה קפה מסוגל להרוג המון המון אנשים שלא חולקים איתו את אותו השקפת העולם. 'אזור העניין' הוא ההמחשה הכי בועטת, מדוייקת וישירה של הנושא הזה שיצא לי לראות עד כה בקולנוע.
הסרט עוסק במשפחתו הגרמנית וכחולת העיניים של הקצין רדולף הס ואשתו הדוויג (לא זאת עם השארית העצבנית), שגרים בבית לבן עם גינה ירוקה גדולה. הם גרים מול העבודה של רדולף הס: מחנה ריכוז ליהודים. פה ושם בא איזה יהודון לקחת מים מהגינה של הס והורס את האידיליה המושלמת של המשפחה, אבל חוץ מזה הכול סבבה.
סליחה, סיימתי להקיא.
כמישהו שסרטי שואה עושים לו בחילה קצת בגלל התוכן הקשה, חווית הצפייה ב'אזור העניין' לא הייתה קלה עבורי. היו מלא קטעים שפשוט רציתי לצאת החוצה לשירותים ולהקיא. מה שהופך את הצפייה בסרט למומלתץ על בטן ריקה. אל תקנו פופקורן גדול לפני הסרט.
מעבר לכך, מדובר ביצירת אומנות מפעימה. ג'ונתן גלייזר, שעשה גם את 'מתחת לעור' המופתי לא פחות, מגיש דיוקן של הבנאליות של הרוע בצורה הכי מרשימה שיש. אנחנו לומדים ומכירים את משפחת הס והבית שלהם היטב ואפילו טיפה רוצם בטובתם, למרות שאתם יודעים שאין להם בעיה שאבא שלהם אחראי על רצח יהודים.
המדהים בסרט זה שלמרות שאין דם, אלימות קשה או קטעים מזעזעים הוא עדיין מדובר באחד הסרטים הכי קשים לצפייה שיש. הניגוד בין הבית הירוק המושלם למחנה הריכוז האפור והמדכא יוצרים ניגוד שקשה להישאר אליו אדישים או לא מזועזעים.
הוויזואליה בסרט היא ממתק לעיניים. הטבע ב'אזור העניין' מעולם לא נראה כול כך יפה כמו בסרטים אחרים, הבית של משפחת הס לבן בצורה מושלמת וכמו שאמרתי בפסקה הקודמת, הניגוד בצבעים בין הגינה למחנה הריכוז עשוי בצבעים יפיפיים.
אם אתם חובבי סרטי שואה, מנסים לראות את כול המועמדים לאוסקר לפני הטקס או סתם יש לכם קיבה חזקה, אל תפספסו את 'אזור העניין' בקולנוע, כי מי יודע מתי ג'ונתן גלייזר יוציא סרט חדש.
