קולנוע - עולים השבוע: "דוג מן" ועוד

"דוג מן", סרטו המעולה של לוק בסון, "דניאל אויערבעך" סרטו המאתגר של דוד וולך ועוד

"דוג מן" (ארה"ב 2023) *****

דרמה. סרטו של לוק בסון. דאגלס (קיילב לנדרי ג'ונס) סבל התעללות כילד ואביו האלים זרק אותו לכלוב עם כלבים. אבל, במקום לתקוף את הילד, הכלבים הגנו עליו והפכו לידידיו הקרובים. המסע להחלמה מטראומות הילדות ומן הפציעות מוביל את דאגלס לדרך לא צפויה. הוא נעצר כחשוד בתכנון רצח, ואז פותח את ליבו לספר את סיפור חייו לחוקרת-פסיכולוגית המשטרתית אוולין (ג'וגו ט. גיבס). הוא מגלה לה שפיתח קשר רגשי עוצמתי לכלבים ואלה חולקים איתו את חייו ועוזרים לו לצאת מהבור הרגשי והפיזי. עם יציאתו הוא מחליט להסתתר מאחורי איפור כבד ובגדים נוצצים ויוצא לרחובות עם חבורתו על ארבע. הגיע הזמן עבורו להשתחרר מכל השלשלאות. הוא יגלה שחברת ילדות אליה נקשר, בעצם התאהב בה מבלי שתדע, הפכה לשחקנית בברודוויי. הוא מצליח להגיע אליה אך מתאכזב. אבל לפחות מוצא את עצמו בתחום פעילות מרתק: מועדון דראג. הוא מסתתר מאחורי איפור כבד ובגדים נוצצים, ואז ניתנת לו ההזדמנות להיכנס, ולו למספר דקות, לעורן של כוכבות עבר כמו אדית פיאף ומרלן דיטריך. ואת חברי הנפש שלו, הכלבים, הוא משסה בפושעים ובכל מי שגורם עוול לאחרים. 114 דקות. דוג מן

דוג מן, תמונה באדיבות Red Cape. צילום: שאנה בסון

ביקורת

צריך לומר על הסף שב"דוג מן", הסרט החדש שביים לוק בסון, תראו הרבה כלבים, אבל אף אחד מהם לא חווה התעללות או התנהגות בלתי נאותה במהלך הצילומים. הבטחת ההפקה. בסון מפעיל כבר שנים תעשיית קולנוע ענפה של הפקת ובימוי סרטים, בעיקר בקטגוריית האקשן, החביבה עליו. הסרט האחרון אותו ביים, "אנה" (על מתנקשת, אלא מה!), יצא ב-2019. ואילו הנוכחי ממש לא בכיוון הזה. אפשר לראות בגיבורו, דגלאס (קיילב לאנדרי ג'ונס, אותו ראינו ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי"), מעין גיבור על כרות כנפיים, או יותר נכון משותק רגליים, כתוצאה מפליטת כדור של אביו. ולמרות מוגבלותו, ואולי בגללה, הוא לומד לבצע כל דבר, בעזרת הכלבים, חבריו הנאמנים, עליהם הגן והם עליו, מאז ילדותו.

הסרט הזה שונה מאוד בעיניי מכל סרטיו של בסון עד כה. אמנם יש בו את הווירטואוזיות היצירתית של הבמאי-תסריטאי בהרכבת התחביר הקולנועי המורכב שלו – משהו שאף אחד לא ייקח ממנו – אבל הוא מטפל בשלל נושאים, שלא בטוח שיש מכנה משותף ביניהם. מהיות "דוג מן" סרט קתולי, מה שבא לידי ביטוי בקשר הטעון של דאג (קיצור של דגלאס) עם בני משפחתו, אביו ואחיו, מאמינים אדוקים בשכר ועונש, גרסת הכנסייה הקתולית, ועד לסיום, שלא אעסוק בו כאן, ומסיבות מובנות. וכמו כן, בחירת הגיבור, שאהבה נכזבת לשחקנית יפה ומוכשרת הרסה אותו, לבטא את עצמו כאמן דראג בקברט בורלסק ביזארי, בו הוא מתחפש לאמניות מיתולוגיות כאדית פיאף, מרלן דיטריך ומרילין מונרו. ועוד לא דיברנו על הקשר המיוחד שלו עם עשרות כלבים, עושי דברו, שאותם הוא משסה אך ורק באנשים רעים. על פי אמות המידה והמוסר שלו, כמובן. אז, האם מדובר ברובין הוד מיוסר? בכלל לא בטוח. האם מדובר כאן בסיפור פשע? לא ממש. הבונדינג בין דאג והכלבים מצד אחד, ובינו ובין החוקרת-פסיכולוגית אוולין שיותר ויותר נוטה לקבל, או לפחות להבין, את מהלכיו – מספקים את מימד של הקשר האנושי נטול הפילטרים שבין דאג ובין אלה שהוא בוחר להפקיד בידיהם את סיפורו. הטראגי, צריך לומר, אבל בסופו של דבר זהו גם סיפור של ניצחון גדול. אני אוהב את הגרנדיוזיות הקולנועית המוגזמת שלו, את הניצוח על סימפוניה גדולה מהחיים עצמם. "דוג מן" הוא אולי לא סרט לכל אחד, אבל עבור אלה שכן, ואני ראשון להם כמובן, זוהי עבודת קולנוע מרהיבה ומלהיבה. מסרטיו היותר מרשימים של בסון.

"דניאל אויערבעך" (ישראל 2023) **** וחצי

דרמה. סרטו של דוד וולך. 12 שנים חלפו מאז יצא סרטו הראשון והמצליח של דניאל (דוד וולך), רווק בן 48, המנסה ליצור סרט שני. אלא שהמפיק והמשקיעים הולכים ומאבדים את סבלנותם והוא הולך ומשתבלל בתוך עולם של רעיונות וטקסטים. מה שאמור היה להיות תסריט אישי על תהליך עזיבתו את הדת הופך למניפסט אובססיבי של מאות דפים ועשרות שעות של הקלטות, על מכאובי הזהות היהודית והישראלית. דניאל נאחז בדירתו כבתוך מבצר, מתנתק מהעולם החיצון וכותב ומקליט את עצמו סביב השעון, על חשבון חייו האישיים. חבריו דואגים לו, המפיק שלו עוזב אותו, אהובתו הדר (גלוריה בס), אותה אך הכיר, נפרדת ממנו, ולבעל הדירה נמאס ממנו בגלל עיכובים כרוניים בתשלומים. רק כשהחרב כבר ממש מונחת על צווארו, הוא מצליח להרפות מהניסיון הנואש לשלוט בסיפור חייו. עם ליהי קורנובסקי, רועי ניק, יואב בבלי, סיני פתר, רותם קינן, חנה אזולאי –הספרי, אלישבע וייל, יובל דיין, לורן פיטארו. 105 דקות. דניאל אויערבאך

דניאל אויערבאך, צילום: בועז יהונתן יעקב

ביקורת

אני עוקב אחר הקריירה הקולנועית של דוד וולך מתחילתה. ראיינתי אותו כשיצא סרטו הראשון "חופשת קיץ" (2007) וגם עם צאתו, ב-2018, של סרטו הקצרצר "חמורים", במסגרת "3 סיפורי ערבה". בהזדמנות הזו הוא סיפר לי על "דניאל אויערבך", שהיה כבר אז בשלבי תכנון מתקדמים: "הסרט נשען אולי על המקום אליו הלכתי. אפשר להגדיר אותו כסיפור על אדם שחזר בשאלה מהדת ואחרי זה צריך לחזור בשאלה פעם שנייה, מהיבטים של זהות יהודית מוקצנת, או מה שאני קורא - זהות הייפר-יהודית. זה סיפור על אדם שמוצא את עצמו בחזרה בשאלה שנייה". כך הוא תמצת כבר אז את סרטו הנוכחי. ובסרט, בכיכובו, רואים אותו בשלב כתיבת התסריט השני, עם כל המטענים שנלווים לניסיון להרים פרויקט נוסף, לאחר שהראשון נחל הצלחה גדולה. האם דניאל אויערבאך הוא דוד וולך? אני מניח שבמידה רבה כן. הוא לא רק משחק אותו, אלא שגם נראה כי העולם החווייתי החילוני אליו הוא נחשף כאן זה משהו שחווה באופן אמיתי.

האם יכול להיות שתיאור הדמות והעלילה אינם העתק אחת לאחת של מה שחווה בחיים? גם התשובה לכך היא כן, בסבירות גבוהה מאוד. הרי הוא יוצר קולנוע מוכשר שכבר הוכיח את עצמו וכעת כתב את עצמו לדעת, כשהוא מתאר את ייסורי כתיבת סיפור חייו עד עתה, וזה לא פשוט. וולך מריץ כאן המון מלל, פועל יוצא אולי של פלפולי בית המדרש עליהם גדל. אנחנו עדיין רואים אותו מתחבט בין דתיות לחילוניות, בין חיים על טהרת לימוד התורה, אליהם התרגל במשך שנים רבות, ובין חיים מופקרים לכאורה, הכוללים את כל הבלי העולם הזה, כולל רומן עם אישה צעירה ויפה, הדר (גלוריה בס). יש לו מחלוקות עם המפיק שלו שדוחק בו לסיים לכתוב לאחר שהתעכב יותר מעשר שנים. יש לו בעיית נזילות כספית לאחר שבעל הדירה השכורה בה הוא גר לא מוכן לקבל עיכוב נוסף בתשלום, שאמור להגיע מהמפיק. ובמקביל הוא מנסה לפלס לעצמו את דרך המלך כחילוני שמנסה להגדיר לעצמו מהי מבחינתו זהות יהודית וזהות ישראלית, וזה מסבך אותו בלופים עצמיים שאין מהם מוצא סביר. רצף הדיבור, ההתפלפלות שלו וההסתבכות בתוך הטיעונים של עצמו יוצרים את הרושם שהוא סכיזופרן. מה שבמידה רבה נכון, אבל לא בהגדרה הקלינית של העניין. זהו ללא ספק סרט חכם ומורכב, שבו ניתן להיווכח פעם נוספת בכשרונו הבולט של וולך בכתיבה ובבימוי והבחירה שלו לשחק את עצמו, לאחר שבסרט הביכורים שלו ליהק לתפקיד הראשי את אסי דיין ז"ל, מתבררת כאמיצה וקולעת. הוא נעזר בכישוריו של הצלם המחונן בועז יהונתן יעקב, שעבודתו המדויקת תורמת המון לפרויקט. זה סרט מאתגר לצפייה, אבל אם תתנו לו צ'אנס ותצליחו להיכנס לראש של יוצרו, אתם עשויים לצאת נשכרים ובגדול.

"כסף טיפש" (ארה"ב 2023) ****

קומדיה-דרמה. סרטו של קרייג גילספי המבוסס על מקרה אמיתי. הסיפור הלא ייאמן של הנסיקה הענקית של מניית רשת חנויות משחקי הווידאו "גיים-סטופ" בידי אנשים שהתכתבו בפורום האינטרנטי "רדיט" במהלך שהפיל שחקנים גדולים בבורסת "וול סטריט" על הברכיים. במרכז הסיפור קית' גיל (פול דנו), בחור פשוט שאוהב להמר בבורסה ומשקיע בכך את כל חסכונותיו. הוא כותב על כך בעקביות ובהרחבה ברשתות החברתיות, ולפוסטים שלו יש תהודה אותה לא העלה על דעתו. משתמשים רבים מאוד משקיעים במניה עליה סיפר שהוא מטיל את יהבו, והערך שלה עולה באופן לא פרופורציונלי. כמובן שכל טייקוני כרישי הבורסה מנסים לבלום את המתמודד הלא צפוי שקם להם, אפילו באמצעים של שינויים לא חוקיים בתנאי ההשקעה הרגולטוריים, אבל קית' וחבריו יידעו איך להתמודד עם האיום. 105 דקות. כסף טיפש

כסף טיפש, תמונה באדיבות סרטי יונייטד קינג

ביקורת

כמובן שהסרט הזה מעורר אסוציאציות ל"הזאב מוול סטריט", "מכונת הכסף", "מפלצת הכסף", "וול סטריט" וכו'. אבל יש כאן משהו טריקי מתוחכם, הנשען עוד יותר על האפקט המשכר והממכר של חוכמת ההמונים. לבמאי האוסטרלי במקור קרייג גילספי כבר יש קבלות מוכחות. "לארס והנערה האמיתית", "אני טוניה" ו"קרואלה". וגם בסרטו זה המסר מועבר נפלא. באמצעות קית' וחבריו-משקיעיו, בהם רעייתו ג'יל (שיילין וודלי), אחיו קווין (פיט דייווידסון), אמא שלהם איליין (קייט ברטון), ג'ני (אמריקה פררה), צופה מתמידה בערוץ היו-טיוב שקית' פתח, מרקוס (אנתוני ראמוס), פקיד בחנות "גיים-סטופ" ועוד, אנחנו מגלים שהאסטרטגיה שלהם, לרתום לעגלתם המון משקיעים קטנים המאמינים בהם ונוהים אחריהם יהיה מה שיהיה, משתלמת, ובגדול. פול דאנו הוא שחקן בעל פרופיל נמוך יחסית, אבל אני מאוד אוהב אותו, בעיקר מאז גילם באופן מופתי את בריאן ווילסון, מנהיג להקת ה"ביץ'בויז" בסרט הנהדר אודותיו, "אהבה וחסד" (2014). וכשלצידו של דאנו קאסט של שחקני משנה צבעוניים וססגוניים, כשברשימה גם וינסנט דונופריו, מדובר בסרט אנסמבל ראוי בהחלט. ואם בשורה התחתונה כאן ה"עניים" דופקים את ה"עשירים" בטריטוריה שלהם, וול-סטריט (וכך אכן אירע במציאות), אז יש לסרט הזה גם הצדקה מוסרית.

"אלופי החיים" (ספרד 2023) ****

קומדיה. סרטו של חבייר פסר. לוס אמיגוס, נבחרת "האלופים" (צ'מפיונס) שמורכבת מבעלי מוגבלויות, זכתה לפני שנתיים באופן מפתיע במשחק כדורסל, אך נפסלה באשמת המאמן הקודם. כעת, מגיעה לקבוצה ססיליה (אליסה היפוליטו), מאמנת חסרת ניסיון, אך נמרצת ואופטימית. היא נחושה לאחד מחדש את הקבוצה ולהוביל אותה להישגים, אם כי בתחום האתלטיקה דווקא. התלהבותה חסרת המעצורים תסייע לחבורה להתמודד עם דרישות קפדניות, משמעת אימונים ואינספור מכשולים - חיצוניים ופנימיים כאחת. כנגד כל הסיכויים תתייצב הקבוצה במעמד הנכסף של טורניר אתלטיקה בינלאומי – במשולב עם משחק וידיאו - הנצפה על ידי מיליונים ברחבי העולם. האם הם יעמדו באתגר? 124 דקות.

אלופי החיים, תמונה באדיבות ניו סינמה

ביקורת

זהו סרט המשך ל"צ'מפיונס" (2018) מעורר ההשראה, בו התוודענו לקבוצת שחקני הכדורסל בעלי המוגבלויות הנחושים, שעושים את זה כנגד כל הסיכויים. למרבה הצער הם לא ניצחו אז וכעת יש להם צ'אנס למקצה שיפורים. "אלופי החיים" מתחיל קצת צולע ומקרטע לטעמי. יש בו לא מעט בדיחות וגגים שאמורים להצחיק, אבל לא ממש עושים את זה. ולמרות זאת הסרט תוסס וקצב האירועים בו לא מאפשר לצופה לאבד ריכוז. ומהרגע שנכנסת לתמונה ססיליה - אליסה היפוליטו על תקן המאמנת הקשוחה מרשימה בהחלט - העניינים הולכים ומתחממים. בשליש האחרון של הסרט, כאשר נפתחת התחרות המשולבת, אתלטיקה-משחק וידאו, ויש גם מירוץ נגד הזמן של סרחיו (סרחיו אולמוס) המתאמץ להגיע ולהיכנס לזירה - מדובר במופע קולנועי מסחרר וכובש בווירטואוזיות שלו ובקצב האירועים בו. השחקנים, בעלי מוגבלויות כולם כאמור (חוץ מחואן מרגלו, המגלם את חוליו, מנהלם הוותיק), עושים עבודה מופתית, של מקצוענים אמיתיים ומוכיחים שאין מגבלה שהם לא יכולים לצלוח.

"טעם החופש" (אוקראינה 2024) *** וחצי

דרמה. סרטו של אלכסנדר ברזאן. ואריה (אירינה קודשבה), בשלנית צעירה שלא מוצאת את עצמה בעיירת הולדתה ומגוריה הקטנה, בורחת לעיר לביב,על מנת לנסות ולהגשים את חלומה: להיות שפית במסעדה יוקרתית בעיר הגדולה. אבל חלום לחוד ומציאות לחוד. היא שוכרת דירה פגומה, שכל התקלות האפשריות פוקדות אותה. יש לה גם תאקל עם השכן הנאה שמעליה, אבל בהמשך העניינים ביניהם ישתפרו. בתחום חיפוש מקום עבודה תנחל ואריה אכזבה אחר אכזבה. אינספור מסעדות להן היא מציעה את כישוריה דוחות אותה על הסף מבלי אפילו לברר מה היא מסוגלת לבשל. אבל יש גם קרן אור בתוך כל הכישלונות האלה. ואריה נתקלת במקרה בספר בישול קסום מ-1929, שחיברה השפית האגדית אולגה פרנקו (אירמה ויטובסקה), ובעקבות זאת חייה מקבלים תפנית בלתי צפויה. אולגה פרנקו נגלית בפניה שוב ושוב ומאצילה עליה מרוחה. ואריה מתקבלת כשפית למסעדה מובילה, שבראשה השף מיקולאי (תומאס סובזק), אבל מגלה שיהיה עליה להיאבק בתככים ובמזימות כדי לתפוס את מקומה. 117 דקות.

ביקורת

תוספת נאה לז'אנר הקולינריה בקולנוע, המאוד פופולרי, שמכיל כבר לא מעט סרטים. כאן מדובר במעשיית סינדרלה מקסימה, של שפית חסרת ניסיון המגיעה לעיר הגדולה מעיירה קטנה כשמאחוריה רק עבודה במסעדה שבשולי תחנת דלק. בלביב היא נאלצת להיות בעמדת האנדרדוג. שום דבר לא הולך לה, ובייחוד בתחום המקצועי היא לא מצליחה לממש את עצמה. עד שהדברים מתהפכים, אם כי בהדרגה. מדובר בסרט קטן וסימפטי, צנוע ולא יומרני. אירינה קודשובה מצליחה לשאת על כתפיה את הסרט הזה, כשגם שחקני המשנה שלצידה עושים עבודה טובה. התבלינים של המטבח האוקראיני שנראים טעימים לחיך, האווירה הציורית של לביב (לא מעט בזכות הצילום הנהדר של יבגני אוסנוב) מקנים לסיפור הסינדרלה הקטן והמקסים הזה ארומה של אגדה. "טעם החופש" הוא סרט פיל-גוד קלאסי.

"הסוכן" (ארה"ב 2023) ** וחצי

אקשן. סרטו של פיליפ נויס. צ'ארלי סוויפט (פירס ברוסנן) עבד במשך 20 שנה כמחסל אצל בוס מאפייה מאורלנדו, סטאן (ג'יימס קאן). הם כמו משפחה, אב ובן החולקים אהבה לאוכל איטלקי. צ'ארלי מחסל מהיר ויעיל וקצת שחצן. הוא עושה את העבודה מהר, בלי עקבות ובלי הפתעות. אבל היום זה היום בו הכול משתבש לו. הוא מתוסכל מהשותף החדש והבלתי הצפוי שהפילו עליו, ועוד יותר כשהוא מבין במהרה יזדקק לעזרתה של מרסי (מורנה בקריין), אלמנתו חסרת הפילטרים של יעד שחיסל. הוא מטיל על עצמו משימה לקחת אותה לדייט על מנת להוריד את המגננות שלה, אך המגננות של צ'ארלי הן אלו שיורדות. באותו לילה מגלה צ'ארלי שסטאן וצוותו נרצחו ונבגדו על ידי אחד משלהם בהוראת בוס של ארגון פשע אחר. צ'ארלי זועם ולא יודע על מי לסמוך חוץ מאשר על מרסי. הוא יוצא למסע נקמה העובר בין מספר ראשי ארגוני פשע ומחסלם, בזמן שאת צ'ארלי מנסה לצוד מחסל מוכשר אחר, מה שעלול לעלות לו בחייו. 90 דקות. הסוכן

הסוכן, תמונה באדיבות פורום פילם

ביקורת

לא מתאים לבמאי האוסטרלי פיליפ נויס ("סיכון רטוב", "מעל לכל חשד", "סכנה ברורה ומיידית", "האמריקאי השקט", "אספן העצמות") להיות חתום על סרט כזה. הוא אמנם לא כתב את התסריט הדלוח (חתומים עליו ריצ'רד וונק וויקטור גישלר) אבל גם הבימוי שלו מרושל ולא עומד בציפיות, בהתייחס לפילמוגרפיה העשירה והאיכותית שלו במידה רבה. הכל כאן צפוי למדי, פירס ברוסנן רחוק מאוד מתפקידים טובים שהיו לו בעבר, כולל מאלה שבדמות ג'יימס בונד. ואילו השתתפותו כאן של ג'יימס קאן עתיר הקבלות (מ"אנשי הגשם" ו"הסנדק" ועד "סינדרלה ליברטי" ו"רולרבול") תמוהה במיוחד. כי בסך הכל זהו סרט אקשן-מתח בינוני לחלוטין, בעל נוסחה גנרית שממחזרת את עצמה שוב ושוב. ראינו כבר עשרות מהסוג הזה ואין כאן כל חידוש באף פרמטר של העשייה הקולנועית. אילו לפחות היה כתוב, משוחק ומבוים סביר, אבל זה ממש לא זה.

"אמא גלוריה" (צרפת 2023)

דרמה. סרטה של מארי אמשוקלי. ליאו (לואיז מאורוי-פנזני) בת השש, שגרה בפריז עם אביה, אוהבת את המטפלת שלה גלוריה (אילסה מורנו זגו) יותר מהכל. היא זו שלוקחת אותה לגן, מאכילה אותה, ומחבקת אותה כשהיא עצובה. כשגלוריה נאלצת לשוב למולדתה, אל משפחתה, השתיים נאלצות להיפרד, אבל לפני כן יקבלו הזדמנות להעביר קיץ משותף אחרון באי האפריקאי. 83 דקות.