בקיץ הוא הוכתר כסרט הישראלי הטוב ביותר. הפרס הזה מוצדק מאוד

ב-2007 דוד וולך כתב וביים את סרטו הראשון "חופשת קיץ" – מעין גרסה מודרנית של סיפור עקדת יצחק עם אסי דיין בתפקיד רב חרדי. הסרט התקבל בהתלהבות על ידי המבקרים בארץ ובחו"ל, שהכריזו על וולך כעל קול נדיר וייחודי. העובדה שחלפו מאז 17 שנים מעידה מן הסתם על הקושי של וולך להמשיך לסרטו השני. אז הוא עשה מה שעשו פדריקו פליני וצ'רלי קאופמן לפניו – הוא יצר סרט על הקושי הזה. לא רק זאת, הוא עצמו מגלם בסרט גרסה של עצמו, כקולנוען שיצא בשאלה, ומפיק הסרט, אייל שיראי, מופיע בתפקיד המפיק הלחוץ שמתחיל לאבד סבלנות. 

>> אמרנו לכם: מה חשבנו על הסרטים זוכי האוסקר בזמן אמת?
>> יצירת מופת מצמררת: השואה כפי שלא נראתה מעולם על המסך

סרטים שבהם הבמאי מתחבט בתוך עצמו יכולים להיות מופעים של נרקיסיזם, וב"דניאל אויערבאך" יש מן הדבר הזה, אבל זה סרט כל כך ספציפי וקולנועי ועשיר ברבדים, שהתוצאה מרתקת ואף מבדרת. בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2023 "דניאל אויערבאך" גרף ארבעה פרסים, שהוענקו לצלם בועז יהונתן יעקב, לעורכים חיים טבקמן ולב גולצר, למלחין יונתן אלבלק, ולוולך על יצירת הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר. אני חותמת על כל אחד מהפרסים האלה.

"דניאל אויערבך" (צילום: יחסי ציבור)

הדימוי הראשוני של אויערבאך (וולך) בסרט הוא של נודניק חסר גבולות, שמטריד אישה בבאר תל אביבי ומגורש ממנו. רק אחרי כן אנחנו למדים שהוא קולנוען מוערך שיצר סרט מצליח לפני 12 שנים (נראה שוולך ויתר לעצמו על חמש שנים), ומזה זמן רב הוא מסובך בכתיבת תסריט לסרטו השני. המפיק מצפה ממנו לסיפור פשוט ומרגש על יציאתו מהדת, אבל פשוט ומרגש זה לא הוא. ראשו מתפוצץ מרעיונות ומתובנות שהוא לא יודע איך לארגן אותם לתסריט קוהרנטי, והיחידה שמוציאה ממנו רגש טהור היא החתולה שלו מושית. זה אולי לקוח מחייו, אבל זו גם בחירה תסריטאית חכמה שמצליחה לחבר אותנו רגשית לאיש הלא קל, שלא לומר מעצבן, הזה. 

"דניאל אויערבך" (צילום: יחסי ציבור)

באחת הפעמים שאויערבאך מדבר על עצמו הוא אומר "אצלנו" בלשון רבים, ולא ברור אם הוא מתכוון ל"אני והחתולה" או ל"בעלי חתולים". בכל מקרה, אין אצלו "אצלנו היהודים". אויערבאך מתחבט עם זהותו כיהודי ומדבר על כך שיש "הרבה יהודימים", ובכך הוא שם את האצבע על תובנה שעבור רבים התחדדה רק לאחרונה. עוד הוא אומר שהוא חי "חיים ניסיוניים" – ואיך מתארים חיים ניסיוניים אם לא בקולנוע אקספרימנטלי.

הסרט מתאר את חיי היום יום של אויערבאך כשהוא מנסה לכתוב, מתקשה לשלם שכר דירה, נפגש עם המפיק, וגם הולך לראות דירה בבניה שאין לו שום יכולת או כוונה לרכוש ופוצח ברומן עם המתווכת, שהיא לא באמת מתווכת (גלוריה בס בהופעה ביישנית וחיננית). עם אלה ואנשים נוספים הוא מנהל דיאלוגים פילוסופיים שהם בעיקרם מונולוגים מפותלים שבהם הוא מציף את שומעיו.

"דניאל אויערבך" (צילום: יחסי ציבור)

מונולוגים ארוכים הם לרוב פח יקוש בתסריטים שכותביהם מתקשים להעביר רעיונות באופן חזותי, אבל כאן הם מרכיב מהותי בעיצוב דמותו של הגיבור החריג, שברח מהדת היהודית – שהיא הרבה יותר מילולית מאשר חזותית – אך היא עדיין לגמרי חלק מעולמו הפנימי. מודע לבעייתיות הפוטנציאלית של צילום מונולוג מתמשך, וולך מצא אופנים ייחודיים להעלותם על המסך, כמו בסצנה שבה קולו מגיח מהשירותים ומהדהד בדירה. המאזין במקרה זה הוא רותם קינן, שהגיע לביקור ולא ממש משתתף בדיאלוג, כי כאמור אויערבאך נמצא בשירותים.

הקשת הדרמתית המרוסקת של הסרט נמצאת יותר במה שנראה כפלשבקים, או כקטעים מסרטו המתהווה של אויערבאך. ה"פלשבקים" מתארים שלבים ביציאתו מהדת, ובהתוודעותו לסקס ולחתולים. כנער ישיבה (יואב בבלי) הוא פונה לאישה צעירה ברחוב באופן בלתי מתקבל על הדעת. בגיל בוגר יותר (עכשיו הוא מגולם על ידי רועי ניק) הוא קצת משתפר, ועדיין מתקשה לחבר בין תשוקתו לסקס לבין יחס לאישה שאיתו כאל אדם שלם.

"דניאל אויערבך" (צילום: יחסי ציבור)

 בהווה הוא כבר קולנוען וככזה הסרט מתמלא במחוות לעולמו התרבותי – "בארי לינדון", מוחמד בכרי, שוברט וגם חזן אהוב. הזכרתי למעלה את פליני ואת קאופמן. בשל מוחו הקודח של היוצר הנוירוטי "דניאל אויערבאך" מזכיר יותר את הוייב "אדפטיישן" מאשר את "81⁄2". אבל כשהוא מסתיים בלי שאוירבאך השלים את התסריט וצילם ולו פריים אחד (מה שעורר תגובות תמהות בקרב חלק מהצופים בהקרנה שבה הייתי), אנחנו מבינים שכמו אצל פליני הסרט שראינו הוא הוא היצירה שעליה עבד. במונחים הוליוודיים, שהם לגמרי זרים ל"דניאל אויערבאך", אפשר לקרוא לזה הפי אנד.

4 כוכבים
בימוי: דוד וולך. עם דוד וולך, גלוריה בס, רועי ניק, ליהי קורנובסקי, רותם קינן. ישראל 2023, 105 דק'