את הסרט הזה ראיתי לפני המלחמה, אבל אני מרגיש שגם המלחמה הזאת לא שינתה הרבה. "ביחד ננצח"? פחחח…

החיים בארץ הזאת הופכים לבלתי אפשריים. שנאה, פילוג, רעש, רעש איום. איומים. קללות. ויכוחים קשים. מרים. והכל בצעקות. ברעעעעששש.

"טור פרידה" מנסה להמחיש את החיים הבלתי אפשריים האלו. ההצלחה שלו היא חלקית בלבד.

כי הנה יש גבר אחד. יש לו בעיות בנישואין. ויכוחים עם האישה (החלק הכי טוב של הסרט הזה: הכימיה בין אילנית בן יעקב לבין דרור קרן בתפקידים הראשיים נפלאה. הדיאלוגים ביניהם, הקצב של הדיבור, המחוות הגופניות של שניהם: באמת ניתן להאמין שאלו הם שני אנשים שמכירים אחד את השני הכי טוב שאפשר, ועכשיו ההיכרות הזאת במשבר).

לגבר הזה יש הורים מבוגרים. גם הנישואין שלהם במשבר (כי צריך להגביר את הווליום של הסרט הזה).

יש לגיבור הסרט (ולזוגתו המסוכסכת) ילד בגיל עשרה עם בעיות נפשיות. הוא נמצא במוסד, ובגלל שקורונה (הסרט מתרחש ב-2020, על רקע הפגנות בלפור, הפריקוול של הפגנות קפלן), הוא לא יכול לחזור הביתה כרגע. הסצנה שהילד צורח שהוא רוצה הביתה קשה לצפייה, אבל לא מהסיבות הנכונות (כי היא בעיקר מדגימה את הרעש הזה שבחיים במדינת ישראל. אין לה ממש אחיזה בסיפור).

ויש לגיבור הסרט גם ילדה גדולה יותר, והיא כבר הולך להפגנות בעצמה (והוא ובת זוגתו המסוכסכת דואגים לה מאוד).

אה, ובנוסף להכול, הוא עיתונאי בעיתון "הארץ" השמאלני, וכידוע, הם (השמאלנים הבזויים האלו) בוגדים. גזר דין מוות, ועוד הרבה צעקות וצרחות וקללות.בסופו של דבר, זאת הבעיה שלי עם הסרט הזה: הרי פוליטיקה, ברמה האידאלית לפחות, אינה עומדת בפני עצמה. המטרה שלה היא לעזור לי כאזרח. הסרט הזה זורק כמה סיסמאות פוליטיות לאוויר, אבל לא באמת מדגים את ההשפעה של ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום על החיים הפרטיים של האדון שבמרכז הסיפור. הרי בסצנה אחת בסרט זה ממש נאמר: מי מחליט על הילד שלי? – שואל הגיבור – אני? המדריך שלו במוסד? ביבי?

לא. ביבי בעצמו לא מחליט על הילד שלך. יש שורה של החלטות ממשלה שנובעות משיקולים פוליטיים שמתגלגלים לאט לאט עד שמגיעים אל החיים הפרטיים שלך. אבל את כל השרשרת הזאת לא רואים בסרט.

אז מה שיוצא הוא סרט שמלא בסיסמאות פוליטיות, אבל אלו הן סיסמאות ריקות מתוכן. אני לא מרגיש את ההשפעה שלהן על החיים הספציפיים של האיש שבמרכז הסיפור. וההוכחה לכך היא שהסיפור שהסרט הזה מספר, בסופו של דבר, נמסר בוויס-אובר. הקראה של טור הפרידה שלו. אם הסרט הזה נזקק לסיפור בוויס-אובר, אז כנראה משהו שם לא היה בסדר בפיתוח התסריט.

כי אם הסרט הוא על איך אי אפשר להיות שמאלני במדינה הזאת יותר, כי שנאה, וקללות, ואיומים – אז אין כאן פריטה לפרוטות של עמדות פוליטיות (יש סצנה אחת שהיא התחלה של משהו כזה – שיחה כנה בין גיבור הסרט לבין ביביסט שבכל זאת מנסה להקשיב. אבל הם כת, הביביסטים האלו. מורה זה לא ראש ממשלה – הוא אומר, והולך. הדיון נגמר עוד לפני שהתחיל). וגם כל שאר האספקטים בחיים של הגבר הזה – נדמה לי שהם שם רק כדי להגביר את הווליום עוד ועוד בחיים הפרטיים שלו, כדי להדגים עד כמה בלתי אפשריים החיים בישראל של עכשיו, אבל אין לאספקטים האלו חיים משל עצמם, כי אין להם קשר ישיר לפוליטיקה שתופסת חלק לא קטן בסרט כאן.

אז מה שנשאר הוא כמה סצנות שהן בית ספר של משחק ממש בין דרור קרן לבין אילנית בן יעקב, וצילום מרתק ותזזיתי בשחור לבן שמנסה למלא את החורים שבתסריט בהרבה לחץ ואנרגיה. ההצלחה שלו היא חלקית בלבד. כמו הסרט הזה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il