ביקורת: קונג פו פנדה 4

קונג פו פנדה 4 הוא סרט. על פנדה. שיודעת קונג פו. הוא הסרט הרביעי בסדרה (בהתעלמות מכל מיני סרטים קצרים / ספיישלים בנטפליקס / סדרות טלוויזיה שג'ק בלאק לא מודע לקיומם). את הדמות הראשית מדובב ג'ק בלאק. הגיבור עובר מסע גיבור ומגלה משהו על עצמו. יש כמה בדיחות (משעשעות), סצנות קרב (ערוכות מהר מדי) והתייחסויות תרבותיות (ל… אוזי אוסבורן?). זהו.

אני מניח שאני צריך לפרט, לנמק ולהסביר אבל במידה רבה אני מתקשה. זהו הסרט הרביעי בסדרה שלא באמת הייתה צריכה להמשך מעבר לשני, נישאת על גבי המומנטום של הצלחה כלכלית וטורי מספרים תאגידיים. משהו בסרטים כאלו מזמן ממני ציניות, מהסוג שההמשך החמישים ושבע במספר של גנוב על הירח לא מוציא ממני בעיקר כי את הראשון די חיבבתי. כמו מאסטר שמסתכל על התלמיד הוותיק שלו ומניד בראשו – היה לו כל כך הרבה פוטנציאל והנה הוא פוגע לעצמו במפשעה עם הנונצ'קות. בפעם הרביעית.

אני מגזים. קונג פו פנדה 4 הוא סרט בסדר. בסדר גמור אפילו. בניגוד לכל מיני מוצרי אנימציה שתמצאו בבתי הקולנוע, משוועים לכספם של ההורים, זה סרט אמיתי: יש בו שחקנים ששמעתם עליהם (אם כי חמשת הזועמים, המכונים גם חמשת השחקנים היקרים להחריד שלא באמת מילאו פונקציה בזיכיון הזה, נעדרים באופן מופגן), האנימציה יקרה (אם כי בעולם שאחרי ממד העכביש וצבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים היא נראית מיושנת סגנונית, כאילו באה מאפוס אחר במקום מהעשור הקודם), ויש לו סיפור ישיר בלי יותר מידי שטויות (וגם בלי יותר מדי דברים מעבר למינימום ההכרחי).

הסיפור: פו (ג'ק בלאק) בילה שנים בתור לוחם הדרקון, המגן הפיזי של עמק השלווה, כאשר פתאום המאסטר שיפו (דסטין הופמן) מודיע לו שהגיע זמנו להתקדם לתפקיד המנהיג הרוחני של עמק השלווה ולהעביר את התואר של לוחם הדרקון למישהו אחר. למה דווקא עכשיו? כי זה סרט על להתמודד עם שינויים ולכן צריך תירוץ לפו להיות שוב לא בטוח בעצמו אחרי שהשיג הארה רוחנית שלוש פעמים. מי יכול למלא את התפקיד? טוב, זו בוודאי לא הדמות החדשה שמוצגת על הפוסטר ויש לה מדובבת שהיא שחקנית מוכרת, השועלה הגנבת זן (אקוופינה) שמופיעה בעמק השלווה במטרה לגנוב כמה דברים. אה, וגם עם מידע על האיום החדש בעולם הקונג פו – מכשפת משנת צורה בשם הזיקית (ויולה דיוויס) שיש לה מזימה שטנית להשיג כוח כדי… להשתלט על העולם? לקבל כבוד? לפתוח דוג'ו?

הסרט מרגיש הרבה יותר קרוב ברוחו לסרט השלישי מלשניים הראשונים בעיקר במאפיין אחד: לקיחת שחקן כריזמטי לתפקיד הנבל ובזבוז מוחלט שלו בדמות גנרית עם מניעים של רשע לשם הרשע. בסרט הקודם זה היה ג'יי קיי סימונס בתור לוחם עם כוחות קסם שקשורים לעולם הרוחות, שכל שורה שלו הייתה יכולה להיות מוחלפת במשפט "בבקשה תמלאו את הצ'ק על שמי בכמה שיותר אפסים", ועכשיו תורה של ויולה דיוויס – שגם משחקת קוסמת עם מזימה שקשורה בעולם הרוחות, אין לתסריט הזה הרבה רעיונות חדשים. את הנוכחות אי אפשר לקחת מדיוויס, אפילו כשזה רק הקול שלה, אבל התסריט פשוט לא נותן לה שום דבר לעבוד איתו.

הסרט עוד עושה לא בחוכמה כשהוא מחזיר את איאן מקשיין בתור טאי לונג מהסרט הראשון. לא רק שההופעה הווקאלית ההיא הייתה בעלת מנער רגשי הרבה יותר רחב, ונבעה מתסריט שיצר קשר רגשי אמיתי בין הנבל לגיבור, כן, קונג פו פנדה הראשון היה סרט מגוחך שיש בו פנדה שמועכת את הפנים של נמר עם הישבן שלה, אבל היה משהו בסיפור שלו מעבר לטוב מול רע. מקשיין באמת התחבר לטרגדיה של התלמיד שהיה מלא בזעם על המורה שהכזיב אותו. גם בסרט השני היה את גארי אולדמן בתור דמות עם מסע רגשי משלה, מסע שלקח אותה לאבדון, אבל כזה שהתקשר לסיפור של הדמות הראשית.

קונג פו פנדה מנסה לעשות אותו דבר. אבל מה שהסרטים הראשונים עשו באמצעות הסיפור, הסרט הרביעי עושה בעזרת הדיאלוגים. לסרט ילדים לא צריך להיות סאבטקסט עדין במיוחד, אבל גם לא צריך שבכל פעם שהדמויות פותחות את הפה הן יסבירו לנו את מוסר ההשכל של הסרט.

בעיה נוספת, שלא חשבתי שאני  אי פעם היא שהסרט קצר מדי. קונג פו פנדה 4 נמשך 94 דקות, כולל כתוביות, ובחיי שאני לא מסוג האנשים שמתלוננים על סרטים שבוחרים להיות קצרים אבל פה זה באמת מרגיש כאילו שייפו כל דבר שעשוי ליצור עניין. אם, לדוגמה, יש לכם נבלית עם היכולת לשנות צורה לכל דבר הייתם חושבים שהסרט ישתמש בכישורים שלה כדי ליצור אווירה של פחד ופרנויה, דברים שכל כישורי הקונג פו של פו לא יעילים נגדם. ובכן, אם הייתם חושבים את זה הייתם צעד אחד לפני התסריטאים של הסרט הזה שמשתמשים ביכולת שלה באופן הזה פעם אחת, בקושי.

בכלל, יש משהו כמעט… טלוויזיוני בסרט הזה. מעבר לשחקנים הגדולים ולתקציב האנימציה המרשים, אם הייתם אומרים לי שהסיפור הזה תוכנן בתור קו סיפור סוף עונה של אחת מסדרות הספין אוף הייתי מאמין לכם.

ובכל זאת, למרות כל התלונות שלי, קונג פו פנדה 4 הוא בסדר. יש מקום בעולם גם לסרטים שהם בסדר. לא כל דבר חייב להיות הכי טוב או הכי רע. אם אתם הולכים עם ילדים זוהי בחירה עדיפה על 99% מהתחרות. ויש כמה רגעים באמת מהנים, כולל מרדף עם צלצול מוזיקלי שפנה ישירות לליבי, בדיחה חוזרת חביבה על מידת הפרסום של פו מחוץ לסביבה הגיאוגרפית המיידית שלו וכמה סצנות אקשן יחסית יצירתיות (כמו קרב על בניין מעל צוק שכל שניה מט ליפול). הסרט גם נותן מקום מפתיע לשני האבות של פו, המאמץ (ג'יימס הונג) והביולוגי (בראיין קרנסטון), שבסרט הקודם התקוטטו כי זה היה הצורך העלילתי אבל פה הם פתאום שותפים עסקיים שמקבלים עלילה משל עצמם.

בסופו של יום מה שקונג פו פנדה 4 מזכיר לי זה בעיקר שפעם קונג פו פנדה היה סרט. היום הוא בעיקר זיכיון.