על פניו, "אקס-מן 97'" (שעלתה בדיסני+) היא התגשמות חלומם הרטוב של אוהדי הסדרה המקורית שעלתה ב-1992 ושודרה במשך 5 עונות. מדובר למעשה בהמשך ישיר ל"אקס-מן: סדרת האנימציה", שממשיך בדיוק מהנקודה העלילתית שבה הפסיקה זו, באותו סגנון אנימציה (משודרגת קמעה, מן הסתם), וכולל אפילו חלק נכבד מהמדבבים המקוריים.
הסדרה המקורית, כפי שיודעים אותם אוהדים, הייתה מהפכנית - בשאפתנותה העלילתית (עם דגש על עלילה עונתית, בניגוד למה שרווח אז בעולם האנימציה הטלוויזיונית), בנועזותה (כבר על הפרק הראשון נהרג אחד מגיבוריה), ביחסים המורכבים שבין הדמויות ובתמות הבוגרות שאפיינו אותה. יוצריה סירבו "לטפש" אותה עבור פנייה לקהל הצעיר או למכנה המשותף הרחב ביותר, והכניסו אפלה מבורכת לז'אנר שעד אז, נתפס כילדותי יותר (להוציא את אנימציית גיבורי-העל המהפכנית הנוספת של הניינטיז, "באטמן: הסדרה המצוירת" הנוארית שעלתה גם היא ב-1992). עיקשותם הובילה למהפכה בעולם גיבורי-העל: שלוש שנים בלבד אחרי שירדה "אקס-מן: סדרת האנימציה" מהאוויר, הפציע הסרט "אקס-מן" (2000) של הבמאי בראיין סינגר, הספתח הקולנועי של טירוף גיבורי-העל שעתיד למשול בתרבות הפופ לקראת סוף העשור והרבה מעבר לו. האימפקט של סדרת האנימציה ניכר בכל פריים ושורת דיאלוג בסרטו של סינגר.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אקס-מן 97'"
מתוך "אקס-מן 97'"
התגשמות חלום רטוב. מתוך "אקס-מן 97'"
(צילום: באדיבות דיסני+)
בקיצור, בואה של "אקס-מן 97'" אמור לשמח עד אין קץ את מעריצי "אקס-מן: סדרת האנימציה", ואתם יודעים מה? לפחות לפי הביקורות המשבחות והבאזז הכללי, זה בדיוק מה שהיא עושה. אלא שדווקא כותב שורות אלו, אוהד ומעריץ ומה שתרצו, מצא את עצמו שווה נפש כלפי הסדרה החדשה. שווה נפש בואכה מאוכזב, למען האמת. מדוע? ובכן, לדידו של אותו אוהד/מעריץ, מדובר באקט של העלאה באוב ותו לא; ניסיון להחיות משהו שכבר עבר מן העולם בזמנו שלו, ואין לו תוחלת של ממש בזמננו.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אקס-מן 97'"
מתוך "אקס-מן 97'"
יש מי שאוהב. הרבה אפילו. מתוך "אקס-מן 97'"
(צילום: באדיבות דיסני+)
רגע, לא לכעוס, בואו ננסה להסביר: לפני הכול, צריך לציין שלא מדובר בתועבה מזן הרימייקים בלייב-אקשן שעושה דיסני לקלאסיקות האנימציה שלה, למשל, או בזנים אחרים של העלאת גרה לצורכי רווח. הציניות המקפיאה שנשבה מהמסך ברימייק של "מלך האריות" לא נושבת מ"אקס-מן 97'", כי זו טובלת דווקא בחמימות נוסטלגית אותנטית יותר. זוהי לא סימולקרה חלולה של יצירה שהייתה ואיננה, אלא ניסיון כן, אמיתי, לנסות ולהמשיך מהנקודה שבה פסקה זו. ולגמרי יש מאיפה להמשיך, שכן מעריצי הסדרה המקורית נותרו כשחצי תאוותם בידם - הסיפור נפסק בנקודה גורלית במיוחד, כאשר עתידו של פרופסור X לוט בערפל אחרי שנפצע אנושות, ושאר האקס-מן הדואבים מוצאים את עצמם ניצבים לצד אויבם המושבע, מגנטו, אל מול שערי האחוזה המיותמת.
עכשיו, עם פתיחת "אקס-מן 97'", הכיוון כבר ברור: פרופסור X, בתבונתו, ביקש בצוואתו שמגנטו יחבור לאקס-מן ויחליף אותו כמנהיגם. כעת עליו להובילם - ועליהם לסמוך עליו, איכשהו, אחרי שנים של איבה הדדית - אל מול אווירה ציבורית שכרגיל בעולם של אקס-מן, לא נוטה אמון או חיבה למוטאנטים. לזה אפשר להוסיף את הריונה של ג'ין גריי (ותגלית מטלטלת במיוחד שהיא חווה בפרק השני), מכה כואבת במיוחד שסופגת סטורם, ועוד התפתחויות עלילתיות שממשיכות את הקו של הסדרה המקורית, ממש כאילו לא עברו 27 שנים מאז שירדה מהמסך.
3 צפייה בגלריה
מתוך "אקס-מן 97'"
מתוך "אקס-מן 97'"
ושוב אתכם. גמביט ו-וולברין, מתוך "אקס-מן 97'"
(צילום: באדיבות דיסני+)
אבל זה בדיוק העניין: כן עברו 27 שנים מאז, העולם התקדם - וכך גם ז'אנר גיבורי-העל שעבר, ומוסיף לעבור, אבולוציה מתמדת (ובמקביל גם דה-בולוציה אקראית, כפי שמוכיחות נפילות מגוחכות דוגמת "מאדאם ווב"). מאז ש"אקס-מן: סדרת האנימציה" ו"באטמן: הסדרה המצוירת" באו וחוללו מהפכה, הספקנו לראות את הפירות של המהפכה הזו שוב ושוב - ואז שוב. רק לאחרונה, למשל, עלה החלק השני של העונה השנייה של "בלתי מנוצח" - דרמת גיבורי-העל המצוירת, השאפתנית והמטלטלת של אמזון פריים, שיסודותיה נטועים היטב באותה מהפכה שהובילה "אקס-מן: סדרת האנימציה", ופונה לקהל הבוגר בלבד (זה שיכול למכמני האלימות הקיצוניים שלה).
מול "בלתי מנוצח" ומול דומותיה, "אקס-מן 97'" נראית מעט תמימה, מעט ילדותית, מעט מוגבלת מדי בשאיפותיה. זה לא באשמתה, מיינד יו - אלא באשמת הזמן שחלף, והעובדה שהסדרה עדיין נטועה אי-שם בשנת 97', למרות אי-אלו אלמנטים שנועדו להפוך אותה לבת זמננו (כמו המיניות הנזילה של אחת הדמויות). וזו בעיה. בנוף העמוס לעייפה של תכני גיבורי-העל, ועם כל האהבה לסדרת המקור שהייתה אבן משמעותית בדרכם של גיקים רבים מספור, הסחורה של "אקס-מן 97'" מגיעה עם ריח קל של עובש. המעריצים הפנאטיים אולי יסתמו את האף, ברובם, שכן הנוסטלגיה היא סם חזק. אבל אפילו ביניהם יהיו את אלו שיתהו מדוע כל הטרחה, בטח לפני הריבוט הכללי שמתכננים במארוול לכל הזיכיון. היה כיף וכיף שהיה, אבל יאללה, הגיע הזמן להתקדם.