האסקפיזם נותר מחוץ לאולם: "איש הקוף" צריך לבוא עם אזהרת טריגר

נתחיל עם וידוי ונאמר כי כותבת שורות אלו לא נמנית בין חובבי ז'אנר האקשן לדורותיו, כך שבטרם התחלתי לצפות ב"איש הקוף" חשבתי שמקסימום אמצא ערך בתפאורה הכללית עקב אהבתי לסרטים שעוסקים באגרוף או בהודו, או בשניהם גם יחד. ובכן, כמה מספק היה לגלות שטעיתי.

זהו סרטו הראשון של דייב פאטל ("נער החידות ממומביי") כבמאי ותסריטאי. המחויבות שלו ליצור חווייה מותחת, רוויית אדרנלין ומקוריות, יצרה סרט שהוא לא פחות מחוויה חושית וסוחפת, וגם אם יש בו קצת מגרעות - בתור עבודת בימוי ראשונה, נראה שלבחור יש פוטנציאל עצום לשוב לכס הבימוי גם בעתיד.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• מתיסיהו הפך את הבמה של זאפה בירקון למעגל ג'מג'ומים בהודו
• מהפך בטבלאות ההימורים לאירוויזיון
• אפקט הצ'ה צ'ה צ'ה: הכירו את הטרולים של אירוויזיון 2024

במרכז העלילה קיד, בחור צעיר שעוטה על עצמו מסיכה של גורילה ונלחם בקרבות אגרוף במועדונים מחתרתיים בשביל להרוויח כסף - כשבמקביל הוא מנסה לחדור אל האליטה המושחתת והאכזרית של הודו כדי לנקום את רצח אימו. זו, באופן שמזכיר לנו את המציאות שמחוץ לאולם הקולנוע, נרצחה לפני מספר שנים במהלך פשיטה על הכפר שבו התגוררה.

בהשראת אגדה הינדית בת מאות שנים על "ההנומן" - אל הקוף, שמסמל כוח ונאמנות, ובשילוב עם טראומה אמיתית שנגזרת מאלימות המשטר בהודו, פאטל שוזר פה אלגוריה רלוונטית ובועטת (וכאמור, לצפות בה בישראל של 2024 זו מן הסתם חוויה לא-אסקפסיטית בעליל. אולי שווה שיצרפו לסרט הזה אזהרת טריגר).

זהו סרט נקמה קודר אך גם צבעוני, אפל ועם זאת משעשע - והוא בעיקר גם רוויי באלימות גרפית על כל המשתמע מכך: המון דם, יזע, דמעות וכל נוזל אחר שתרצו. מדובר בשעתיים אינטנסיביות, כמעט קלסטרופוביות, שמותחות אותך על קצה הכיסא וגורמות לך להוציא צלילים ואנחות לא פעם ולא פעמיים (או שאולי זאת רק אני).

ניתן לזהות שליוצר, שעבד על הסרט הזה זמן רב, תועפות של אמביציה ואש שיוצאת מהמסך - וגם המון השראות מטרנטינו: מהקרב של הכלה מול ה-88 ב"קיל ביל" ועד לכמה אספקטים שניתן להקביל ל"ממזרים חסרי כבוד".

אחד הדברים השובים בסרט היה ההתייחסות המעמיקה להינדואיזם ולתתי-תרבויות בהודו, ובפרט הלהט"ביות, כפי שטרם ראינו אותם בסרטי אקשן קודמים: כאשר קיד בורח מהמשטרה, הוא מתאושש בתוך קהילת ההיג'רה - קהילה מנודה של נשים טרנסיות, אינרסקסיות וג׳נדר-פלואידיות.

הקהילה, חרף דיכוייה אינה נכנעת לקורבנות אלא להפך: חבריה מלאים בחוזק ואמונה, ומנחים את קיד בדרך טקס רוחני להסכים להישיר מבט על הטראומה שלו, לזכור מאיפה הוא הגיע ומטפחים אותו להיות לוחם עוצמתי וחסר מעצורים.

הצילום והעריכה של הסרט נפלאים. מלאי תנועה, יצירתיות וקצב, הם לוקחים תפקיד משמעותי ביותר בתוך החוויה וגורמים לקהל להרגיש כאילו הוא בעצמו חוטף מכות ונמלט מהרשויות. דבר כיפי - בהתחשב בכך שזו אכן כוס התה שלכם. יש לציין גם את הפסקול המצוין והמגוון שמדלג בחינניות ממוזיקת פופ-הודית למטאל כבד.

פאטל, שמגלם בעצמו את קיד, מביא אנטי גיבור בעל אופל ורגישות. הוא מעיד על עצמו שהוא סובל משלל פציעות גופניות עקב הצילומים, ואפשר להבין זאת בהחלט כשצופים במשחקו הטוטאלי. בשונה מהמסורת הג׳וןוויקית של קיאנו ריבס, שעולה במחשבה לא אחת תוך צפייה בסרט, דמותו של קיד עמוקה, ההופעה של פאטל ממגנטת ועוצמתית, ובשורה התחתונה - הוא פשוט בחור מגניב.

אמנם התסריט, שכתב יחד עם פול אנגוולה וג׳ון קולי לא מושחז למדי, ויש לפעמים קטעים חלשים או מופרכים יתר על המידה - אבל בסך הכול יש ערך לסאבטקסט הפוליטי והאקטואלי שבוקע ממנו ועוסק בביקורת מול המשטרה, השכבות העליונות והמנהיגים הרוחניים שמשתמשים בכוחם באופן מנצל ואכזרי.