לפני הכול, צריך לומר: מדובר בבידור משובח, ולא מאוד שכיח בנוף הקולנוע הישראלי. ובאותה נשימה, אני ממש לא אוהב את הסרט הזה.

אני אתחיל מהדברים הבולטים: סרט ישראלי עם הרבה אקשן, טיסות במטוסי קרב, קרבות אויר, אפקטים – והכל נראה מכובד ומושקע למדי. לא כמו שהייתם חושבים שסרט ישראלי אמור להיראות. יותר מכך: העבודה של רועי הורנשטיין הבמאי עם מוסיקה מצוינת. כבר מכותרות הפתיחה ניתן להרגיש איך הורנשטיין יודע להביא את הדרמה של האקשן לשיא עם עריכה תמונה מדויקת ועם יכולת להרגיש את המוסיקה. מאור שווייצר עושה חיקוי מושלם של טום קרוז (אני לא כל כך אוהב את טום קרוז, עוד סיבה שיש לי בעיה עם הסרט הזה), והכל מוכן ומזומן לבידור טהור.

הבעיה היא שלא צריך לגרד יותר מדי את השטח כדי לגלות תפיסות אנכרוניסטיות ובעייתיות מאוד. לדוגמא: הנשים בסרט. התפקיד היחיד שלהן הוא לבכות כשהגברים מתים, ולעודד אותם ולהריע להם כשהם נלחמים (הנשיקה היחידה שיש בסרט, למשל, מגיעה מיד לאחר שהיא שומעת שהוא יוצא מחר לקרב). זה בוטה במיוחד בסצנה שבה אחת הנשים נכנסת ללא הזמנה לישיבה חשובה של הגברים עם מידע חשוב. המפקד אומר לה: תודה על המידע, אני אודיע לך. יודעת מה? החלטתי. תורכי עם שני סוכר. תודה.

ליהי קורנובסקי, שתהיה בריאה, היא היחידה שמצליחה להכניס קצת רגש להופעה שלה. מהכלום ושום דבר שיש לה בתסריט היא היחידה שמצליחה למצוא עומק כלשהו בדמות שלה בלי הרבה הסברים. אבל זה סרט של הגברים.והם שחצנים, וחוגגים את ההפלות של מטוסי האויב. צה"ל הוא צבא ההגנה לישראל. אבל "קרב אויר" חוגג את המלחמה, את העליונות הישראלית הכול כך בטוחה בעצמה, את החוכמה הישראלית על פני חוסר היכולת המבצעית של האויב. זה סרט שמריע ליוזמה הישראלית, בעיקר זאת שמחוץ לקופסה, שלאו דווקא הולכת בתלם, כי זוהי העליונות שלנו על פני האויב המר. יותר מכך: המלחמה, לפי "קרב אויר", היא משחק. ולא רק זה: משחק של גברים. שיתכבדו הנשים וישבו בצד, בזמן שהגברים לוחצים על כפתורים והורגים קצת ערבים רעים. "קרב אויר" עושה מהמלחמה כיף, מתעלם לחלוטין מהמחיר שבצד (אחת הדמויות אמנם משלמת מחיר בתחילת הסרט, אבל רק האישה בוכה על זה. הגברים ממשיכים הלאה!, להילחם!)

התסריט מחפף כאן. העימות הגדול בין הגישה המנומסת שהולכת לפי החוק לבין הגישה האינדיבידואליסטית מגיע בשלב מאוחר מדי בסרט, וגם כשהוא מגיע, ומצוות ביחד שני גברים שמסמלים שתי נקודות קיצון, החלק הזה של הסרט נגמר מהר מדי. מה גם שלא ממש ברור איך הקצין היהיר הפך פתאום לאהוב על ידי כולם.

"קרב אויר" הוא סרט שקל להיסחף אחריו. קל להיענות לרוח הפטריוטית (דגל ישראל מתנפנף בבוטות באחת הסצנות האחרונות של הסרט), קל לחגוג את המלחמה, קל לשכוח שבמלחמה יש מחירים כבדים, וקל לשכוח שנשים (במיוחד במלחמה האחרונה בעזה) תורמות לחיים שלנו לפחות כמו הגברים בכל שטח כולל בלחימה. לכן גם "קרב אויר" הוא סרט שעושה את עבודתו בצורה מניחה את הדעת ואפילו מלהיבה רוב הזמן, אבל הוא נושא בתוכו מסר של חזרה לתקופת האבן. ואני לא יכול להריע לסרט שכזה.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il