למישל גונדרי מגיע יחס של קולנוען נערץ, אפילו שהוא נודניק

מה לעזאזל קורה פה? לגונדרי הפתרונות. "ספר הפתרונות". צילום: יח"צ
מה לעזאזל קורה פה? לגונדרי הפתרונות. "ספר הפתרונות". צילום: יח"צ

הבימאי מתהילת "שמש נצחית" כבר מיצב את עצמו כאמן עם ראש יחיד במינו וידיים של בתיה עוזיאל. ולמרות שגם בסרטו החדש "ספר הפתרונות" הוא ממשיך להתחכם (חפשו את הפלינדרום), חוויית הצפייה עדיין מזמינה את הצופה לגלות עוד ועוד

8 באפריל 2024

לז'אנר הסרטים האוטוביוגרפיים של במאים מעצבנים שמעצבנים את המפיקים שלהם כי הם לא מסוגלים לסיים את העבודה על הסרט החדש שלהם, מצטרף סרטו החדש של מישל גונדרי. לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על "דניאל אויערבאך" של דוד וולך, והזכרתי את "81/2" ואת "אדפטיישן", ועכשיו מגיע אלינו "ספר הפתרונות", שהוא הכל חוץ מפתרונות. למען האמת, המונח ז'אנר אינו מתאים כאן, משום שמדובר בסרטים אישיים לחלוטין. מעצם כך, אף אחד אחר לא יכול היה לעשות אותם כמו שהם, ולכן למרות משפט הפתיחה, הם שונים מאוד זה מזה.

>> "סיינפלד" הצילה את "תרגיע": לארי דיוויד סידר לנו פינאלה מושלם

תזכורת – מישל גונדרי היה במאי וידאו קליפים נערץ שב-2004 הפך לקולנוען נערץ עם שיתוף הפעולה השני שלו עם התסריטאי המבריק צ'רלי קאופמן, "שמש נצחית בראש צלול". את סרטיו הבאים, "מדעי החלום" ו"קדימה, תריץ אחורה" המקסימים, הוא כתב בעצמו, והם שימרו את המוניטין שלו כאמן עם ראש יחיד במינו וידיים של בתיה עוזיאל. ב-2011 ניסיונו לביים שובר קופות הוליוודי, תוך כדי דקונסטרוקציה של הז'אנר, פחות צלח. "הצרעה הירוקה" קיבל ביקורות איומות, והעבודה עליו תוארה על ידי התסריטאי והכוכב סת' רוגן כ"סיוט". אז גונדרי חזר למולדתו צרפת ויצר שם את "צל הימים" על פי ספרו של בוריס ויאן. ההפקה הלכה והסתבכה ויצאה מכלל שליטה, ובעקבות סכסוך עם המפיקים גונדרי לקח את החומרים שצילם אל בית דודתו סוזט שבכפר, שם השלים את עריכת הסרט (התוצאה היתה קשה לצפייה).

"ספר הפתרונות", המוקדש לדודה סוזט, הוא מעין בחינה עצמית כנה של גונדרי בעקבות החוויה המסויטת של העבודה על "צל הימים". לבמאי בסרט קוראים מארק בקר, והוא שב ומוצא לעצמו מיני תירוצים להתחמק מעריכת החומרים שצילם. בשלב מסוים הוא אף נענה להצעתו של ראש הכפר להחליף אותו בתפקידו. העורכת שרלוט, מנהלת ההפקה סילביה, ואנשים נוספים (בעיקר נשים) שבאו איתו לכפר, עושים כמיטב יכולתם להוציא לפועל את גחמותיו, בכל שעה משעות היום והלילה. אך הם הולכים ומאבדים את סבלנותם כי אין לו גבולות. האגו שלו משתולל (על אחת כמה וכמה אחרי שהפסיק לקחת את הכדורים שהוא אמור לקחת), הוא מדבר אל כולם בגסות (חוץ מאשר אל הדודה), והוא נעשה יותר ויותר בלתי נסבל.

בעוד דוד וולך ליהק את עצמו לתפקיד בן דמותו הקולנועי, גונדרי בחר בפייר ניני ("פרנץ", "איב סן לורן") לגלם את האלטר אגו שלו. האטרקטיביות של הכוכב הצעיר והחינני (בהחלט יותר מגונדרי בן ה-60) מייצרת אבחנה בין היחס של הצופים אל מארק, לבין זה של האנשים בתוך הסרט, שצריכים להתמודד עם הקפריזות שלו. משום שלא אנחנו אלה שצריכים לקום באמצע הלילה, אנחנו אוהדים את מארק בשל עקשנותו להתנסות עוד ועוד בניגוד לכל הגיון (זה מגיע לשיא אבסורדי עם הרעיון שלו לגבי האופן שבו יקליט את הפסקול עם תזמורת, בלי מלחין, בלי לחן ובלי פרטיטורה, ויגייס את סטינג להשתתף). גם הדודה המקסימה בגילומה של פרנסואז לברון הוותיקה ("האם והזונה") עוזרת לנו להתחבר לסרט.

ספר הפתרונות, שעל שמו הסרט, הוא ספר עזרה עצמית שמארק מחליט לכתוב – במקום לערוך את הסרט – ובו הוא מציע מיני פתרונות לאנשים יצירתיים כמותו שמתמודדים עם מיני מכשולים ובהם אנשים ספקניים. משום שלא מדובר באיש עם חשיבה שיטתית, חלק מהפתרונות סותרים זה את זה. כי גם לעצמו מארק לא תמיד מקשיב. כאמור, הוא מסרב לשבת עם שרלוט (בלאנש גארדן) ולצפות בגרסה שהיא עורכת. נראה שהבעיה העיקרית היא המבנה. האם לערוך את הסרט באופן כרונולוגי, או אולי מהסוף להתחלה כמו "ממנטו"? בשלב מסוים מארק מציע לשרלוט לערוך את הסרט כמו פלינדרום – הסוף וההתחלה ייפגשו ובאמצע יהיה סרטון אנימציה על שועל שפותח מספרה. הרקע הלבן מאחורי השועל, אומר מארק, יאיר את האולם ויאפשר לצופים לצאת לשירותים בלי להרגיש שהם מפסידים משהו.

מבנה הוא שאלת יסוד בקולנוע, והרעיון שמארק/מישל מציע פחות מופרך מכפי שהוא נשמע. יש לו לפחות תקדים קולנועי מפורסם אחד. "יצרים" (Blow Up) של אנטוניוני מ-1966, ניחן במבנה כזה (בספרות קוראים לזה תקבולת מוצלבת), שבו לכל סצנה בחלקו הראשון של הסרט יש סצנה מקבילה בחלקו השני (ובאמצע הסצנה בפארק שבה הצלם לוכד במצלמתו זוג אוהבים). מתישהו אחרי שמארק מציע את הרעיון, ושרלוט דוחה אותו, מופיע פתאום סרטון אנימציה קצר על שועל שפותח מספרה. אצטרך לצפות בסרט שוב כדי לאתר אם מה שאני כותבת כאן הוא נכון, אך נראה ש"ספר הפתרונות" עצמו ניחן במבנה פלינדרומי. זה בולט בסיום שמהדהד את הפתיחה – בשתי הסצנות מארק בורח מהקרנה של הסרט שלו. נוסף לכך, הסצנה המוקדמת שבה מארק יוצר את סרטון האנימציה על השועל שפותח מספרה ומשתמש באוזניו כמספריים, מהדהדת בסצנה מאוחרת שבה ראש הכפר מארק משיק את הפתיחה של מספרה עם זוג מספריים גדולות.

רוצה לומר, חוויית הצפייה ב"ספר הפתרונות" כוללת לא רק את התגובה המידית לפורטרט של גאון מטורלל בפעולה (מן הסתם לא כל הצופים יוקסמו כמוני), אלא היא מזמינה גם פירוק של הסרט לגורמים וחיפוש אחר חיבורים נסתרים, כמו שסינפילים נוהגים לעשות כשהם צופים בסרטים של קובריק וטרנטינו, וקולנוענים נוספים שזכו למעמד של אוטרים נערצים. לגונדרי בהחלט מגיע יחס כזה, אפילו שהוא נודניק.
4 כוכבים
Le Livre des solutions בימוי: מישל גונדרי. עם פייר ניני, פרנסואן לברון. צרפת 2023, 102 דק'