במאית ותסריטאית: קרן ידעיה ("אור").
תסריטאית: אילה בן פורת.
שחקנים: דאנה איבגי, רונית אלקבץ, מוני מושונוב, מחמוד שלבי.
על מה הסרט?
מלי הישראלית ההריונית ותאופיק הפלסטיני חולמים לברוח ולהינשא בקפריסין, אך המציאות לא ממש נותנת להם להגשים את החלום.
על מה באמת הסרט?
על הדחקת הפלסטינאיות מהמרחב הישראלי, על הערביות שבתוכנו ועל השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו מאז קום המדינה.
הדבר הכי טוב בסרט
המשחק. ארבעת השחקנים הראשיים מבריקים, אך מי שנושאת על כתפיה בגאון את הסרט היא דאנה איבגי המדהימה, שעולה על רכבת הרים של רגשות שאת כל אחד מהם היא מצליחה להעביר בשלמות וברגישות. הסצנה בה היא נשברת תרטיט את ליבכם.
הדבר הכי גרוע בסרט
העובדה שחולפות בסרט לא פחות מתשע שנים כמעט ולא מורגשת בבימוי, בארט ובאיפור. אם זו החלטה מכוונת, היא לא ברורה.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
כל הסצנות המשפחתיות המתרחשות בבית, במטבח, בסלון ומול הטלוויזיה - שם מבלה את רוב זמנה המשפחה הישראלית הנרקבת לאיטה. הדיוק בתסריט, במשחק ובבימוי גורם אפילו לאי-נעימויות של תחושת הצצה. מזל שידעיה גם הצליחה לאזן את זה בהומור משחרר, הנובע מחוסר מודעותן של דמויותיה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
סצנת הסיום. פשוט לא תרצו שהיא תסתיים. השאלה לאן הולכים מכאן, היא כבר לגמרי החלטה שלנו.
סקס
בשיחה לאחר הסרט סיפרה ידעיה שויתרה במודע על העירום והסקס כי רצתה ליצור דיאלוג גם עם קהלים דתיים משני קצוות הקשת (שהם אלה שיוצרים כאן את הבלגן האמיתי). במקום זאת, סיפור האהבה בין איבגי לשלבי ההורס, מסתפק בחיבוקים חמים וממושכים, ולא ממש זקוק למילים ודיאלוגים ארוכים. רק המבטים והחיוכים ביניהם מעבירים את האהבה חסרת הסיכוי הזו.
אלימות
טרגית. ידעיה מעצבת את מעשה האלימות העיקרי בסרט כמורכב ומתוסבך בדיוק כמו הקונפליקט שלנו כאן. התוקף הוא הקורבן, הנתקף הוא האגרסיבי יותר והתוצאות הרסניות לכל הצדדים.
סטיילינג
בחירת הבגדים בולטת בעיקר בעיצוב דמותה של רונית אלקבץ, האם הנרקיסיסטית, המסתובבת בקומבינזונים ובנעלי עקב כאילו הייתה קארי בראדשו בשדרה החמישית ולא אשתו של בעל מוסך מיפו.
פסקול
על המוזיקה המדהימה והמרגשת המלווה את הסרט חתום המלחין שושן, שעושה חשק לשמוע כבר אלבום חדש שלו ולא רק פסקול. כבר בשוט הראשון ממקם שושן את הסרט במרחב התרבותי והקולנועי אליו שייך הסרט, והמוזיקה מתפקדת כתת מודע פעיל במיוחד.
מה למדנו מהסרט?
שכלת הים הוא שמה הערבי של יפו. מדהים שלא ידענו את זה קודם.
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
יש לך טישו?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
ידעיה היא פוסט-מודרניסטית גדולה - היא משלבת כאן בהצלחה גמורה סרטים מצריים, הודיים, מלודרמות, טרגדיה יוונית, דרמה שייקספרית, ריאליזם בריטי, בורקס וחספוס ישראלי. בקריאתה החתרנית לנרטיב ישראלי-פלסטינאי חדש, היא גם משחקת בצורה חתרנית עם הצורה, ועוברת במודע על כמה מהקונבנציות המאוסות של הקולנוע הכביכול מודרני, חושפת אותו בשמרנותו, קפיאתו וחוסר הפתיחות שלו.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
הלוואי והייתי אופטימית כמו ידעיה בקשר לסכסוך הנוראי כאן.
מה ראתה הבמאית לפני הצילומים?
סרטים מצריים של יום שישי בצהריים - בשביל לשחק עם הז'אנר הזה כרצונה.
סרטי בוליווד - בגלל העלילות, האהבה והפשטות.
"נורית" - ושאר סרטי ג'ורג' עובדיה, שעשה סרטים ערביים בעברית.
"חדרו של הבן" - בגלל השכול.
סרטי האחים דרדן - בגלל הסליחה.
סרטי אלמודובר - בגלל המלודרמה.
שורה תחתונה
אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנים האחרונות, וללא ספק האמיץ שבהם. דרך הבחירה בז'אנר "הנמוך" לכאורה, ידעיה מצליחה להעביר מסרים ועלילה לא קלים לעיכול, במדינה שנראה שחופש הדיבור בה הולך ונעלם, באמצעות תסריט מבריק, משחק משובח ואידיאולוגיה חסרת פשרות.
זמן מסך
100 דקות
>> זהירות, דם חם: ולרי דן בביקיני
כל העדכונים הכי חמים מהארץ ומהעולם ישירות לנייד
שלחו את המילה מבזק למספר 5000 ותתחילו להתעדכן