20 במאי 2010 בשעה 12:00

ביקורת: מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס

הית' לדג'ר. מתוך מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס.

כל סרט של טרי גיליאם מעורר שאלות, תהיות ומטורף בפני עצמו, אולם במקרה הספציפי של "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" אני חייבת להדגיש שהטירוף נעשה בצורה מורכבת במיוחד ומאד קשה להסביר כמה חוויות וריגושים עברו עלי באותן שעתיים של מופע הפלאים הזה. אז אם אתם צריכים סיבה ראשונית ללכת לסרט (אני מצטערת מראש בפני מי שחושב שזו קלישאה שחוקה) – הסיבה הזו תהיה הית' לדג'ר. לדג'ר נפטר במהלך צילומי הסרט הזה בנסיבות אפופות מיסתורין, כתוצאה ממנת יתר של תרופות. הוא יזכר בליבנו לנצח כג'וקר הנהדר ב"אביר האפל" מ-2008. מותו הפתאומי עצר את צילומי "דוקטור פרנסוס", וכדי לסיים את הסרט, גיליאם החליט (במהלך נהדר לטעמי), ללהק שלושה שחקנים שיגלמו את דמותו של לדג'ר במסעה הדימיוני ובחר אסופה מרשימה של שחקנים לתפקיד: ג'וני דפ, קולין פארל וג'וד לאו. התוצאה היא ללא ספק מצוינת ומהנה, וגם הפעם גיליאם הוכיח שהוא יודע בדיוק מה הצופים רוצים, אוהבים ומחפשים מהמדיום.

גיליאם התחיל את דרכו כאנימטור עד שהגיע לפרויקט שמציין יותר מכל את דרכו המקצועית: "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". הקריירה של גיליאם כל כך מגוונת עד כי קשה מאד להאמין שכחובבי קולנוע, לא נתקלתם באחד מסרטיו הנהדרים: "פישר קינג", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ואחרים. גיליאם ידוע כבמאי שאוהב לשתף פעולה עם שחקנים מסוימים ועל כן ליהוקו של לדג'ר (עימו שיתף פעולה ב"אחים גרים" מ-2005) וגם של דפ (עימו שיתף פעולה ב"אימה ותיאוב בלאס וגאס"), בסרטו הנוכחי אינו מפתיע ושאר הקאסט אף הוא זכה כבר בעבר לשורת המלצה ממנו ברזומה. כבמאי יחודי ואיש אשכולות לא קטן, גיליאם הספיק לא מעט ב-70 שנות קיומו וכתיבתו הביקורתית ודעותיו הפוליטיות מרחיקות הלכת כנגד ממשלו של בוש בהחלט עוררו עניין רב. בסרטו הנוכחי גיליאם לא רק כותב תסריט נהדר עם שותפו צ'ארלס מק'קוון, אלא יוצר עולם דמיון עשיר, יפהפה ואסתטי שמתובל בהומור גיליאמי להפליא כמו שרק הוא יודע והנה לכם סרט שלא צריך את טכנולוגיית התלת מימד המפוקפקת כדי למשוך צופים אליו.

בלונדון, מופע רחוב נודד, שמורכב מד"ר פרנסוס (כריסטופר פלאמר), בתו הצעירה ולנטינה (לילי קול), אנטון (אנדרו גארפילד) וננס קטן ומשעשע בשם פרסי (ורני טרויר, הלוא הוא 'מיני מי' המלך מ"אוסטין פאוארס"), מבטיח לצופיו הרבה יותר ממה שציפו לו: מסע לעולם הדימיון. ד"ר פרנסוס הוא אמן אילוזיות נהדר הטוען שהוא בן אלף שנים לפחות. פרנסוס נתברך בכשרון להעניק דרור לדמיונם של כל הבאים למופעיו הנהדרים, אולם כרגע עסקי הדימיון שלו נקלעו למבוי סתום. מראת הקסמים בקרון המופע אולי נראית סתמית לחלוטין, אך מאחוריה נמצא הדימיון הפרוע של האמיץ שעבר דרכה. בפתיחת הסרט נגלה שדרך הדימיון של פרנסוס זכתה במהלך שנותיו הרבות להתעלות על אחת מהדמויות הנוראות והידועות בהיסטוריה: השטן. הדמות הזדונית זוכה לכינוי מר ניק (טום ווייטס), ומלווה את חייו של פרנסוס המסכן. בעקבות התאהבותו של פרנסוס בבת תמותה, הוא עורך עסקה עם מר ניק שיקח את חיי הנצח שלו בתמורה לנעורים שיעזרו לו לזכות באישה היפה. בתמורה לכך מבטיח פרנסוס לשטן שהילד שיוולד לו ינתן לו בגיל 16 כמתנה להשלמת העסקה.

לילי קול עם כריסטופר פלאמר. מתוך מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס.

הסרט נפתח ממש לקראת יום הולדתה ה-16 של ולנטינה. ברגעים האחרונים לפני ההחלפה פרנסוס מציע למר ניק עסקה נוספת שאולי תציל את בתו האהובה. על פי העסקה החדשה, הראשון שיפתה 5 אנשים למופע הפלאים יזכה בולנטינה כפרס. בימי הדין האחרונים של ולנטינה החבורה של המופע מצילה את חייו של טוני (לדג'ר), שנתלה בגשר העיר ומתגלה כעילוי למשיכת קהל למופע השומם של החבורה. ולנטינה מתאהבת בטוני המקסים ואנטון לא מפסיק לחשוד בכוונותיו של הלה. כל ההרפתקה הזו מובילה אותנו לסוף מקסים ומשעשע שללא ספק יבלבל, יפתיע ויקסים אותכם.

הסרט מעורר הרבה מאד התייחסות ללדג'ר עצמו במודע ולעיתים שלא במודע. סיומו של הסרט בכותרת בה לדג'ר מודה לחברים שגילמו אותו מותירה לו מקום של כבוד במיליה הפילמאית. הסיום העגמומי שלו בסרט די מתכתב עם המציאות על מותו וכאשר צופים בסרט בידיעה שהשחקן אינו בן החיים הכל מקבל משנה תקיפות גבוה יותר ונוגע ללב הרבה יותר. בדומה לכך גם בסצינה בה הוא מדבר על כוכבי עבר מתים (ביניהם ג'יימס דין האגדי), אין מנוס מלהתרגש ולדעת שגם הוא חלק מהאגדה האלמותית הזו של כוכבות.

הסרט הזכיר ברגעים רבים את המסע של עליסה בארץ הפלאות של לואיס קרול וכמובן שג'וני דפ, שגילם באדפטציה החדשה של ברטון את הכובען המטורף, מתקשה שוב להתנתק מהיותו הפריק הגותי הכי שיקי שיש. אין שום ספק שיכולותיו של במאי בגילו של גיליאם המצליח להציג תכנים יותר חדשנים ומטורפים מבמאים צעירים בימינו בסצינות מלאות הומור, שנינות ושעשוע הוא שיעור בתעוזה לכל היוצרים הצעירים. בחירת השילוש הקדוש של שחקני התחליף של לדג'ר אולי נעשה בשל אילוצים, אולם יתכן שבלעדיו הסרט לא היה נפלא כל כך. המעבר עצמו בין דמות לדמות נעשה בצורה מחושבת, שתתאים לאישיות השחקן שגילם אותה. אני חייבת להודות, שהסרט הזכיר לי מאוד את "חנות הפלאים", בו כיכב דסטין הופמן כ'מר מגוריום', שניהל חנות צעצועים מלאת דימיון וללא עוררין סרטו של גילאם ניתב אליו באופן מכוון. הכוונה של גילאם לעומת "חנות הפלאים", היתה לייצר סרט אלטרנטיבי העוסק בדימיון ונפלאותיו לקהל בוגר יותר. כמובן שהעסקה על הענקת הבן/הבת לשטן מזכירה את סיפורו של עוץ לי גוץ לי, שביקש בסיפור האגדה הנודע בקשה דומה, אך אין ספק שטום וייטס הופך את העסקה כולה להרבה יותר משעשעת. בשורה התחתונה, כל אוהד גילאם חייב לראות את הסרט וכל מי שרוצה להיזכר בלדגר אני יכולה להבטיח לו שככה בדיוק ראוי לזכור אותו: יפה, צעיר ואלמותי בדיוק כמו ד"ר פרנסוס.

דירוג: