במותו ציווה לנו את הדמיון

הדרך הטובה ביותר ליהנות מ"מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס", סרטו החדש של טרי גיליאם, היא פשוט להישאב אל תוך עולם הפנטזיה הפרוע שהוא מציע. שכן הסרט, כמו הדמות שעל שמה הוא קרוי, פשוט מפתה את הצופים לתוך עולם של דימיון משתולל ודימויים מטורפים.

בפסטיבל קאן אשתקד, שם הוקרן הסרט לראשונה, הכריז גיליאם כי הסרט הוא "זיכרונות" ו"פאני ואלכסנדר" שלו. אבל גם אם ההיתלות בפליני וברגמן בהתאמה נדמית במבט ראשון מופרזת, אין ספק ש"פרנסוס", כפי שהיו שני סרטי המופת הנ"ל בעבור יוצריהם, הוא סרטו האישי ביותר של גיליאם.

הצפייה ב"פרנסוס" אינה מנותקת ממותו הטרגי והמפתיע של כוכב הסרט, הית' לדג'ר, במהלך הצילומים. בתחילה, נדמה היה שגורל הסרט יהיה כמו זה של "האיש שהרג את דון קישוט", הפרויקט המקולל שגיליאם נאלץ לשוב ולזנוח בעבר - בין היתר בעקבות מחלתו של השחקן ז'אן רושפור שיועד לתפקיד הראשי (הסרט עתיד להצטלם בקרוב, עם יואן מקגרגור ורוברט דובאל). גיליאם אכן חשב לזנוח את הסרט, אך בסופו של דבר מצא דרך להשלים את הצילומים עם "תחליפי לדג'ר" בדמותם של ג'וני דפ, ג'וד לאו וקולין פארל. ומה אתם יודעים? העסק עובד כל כך טוב, עד שנדמה כאילו כך ממש תוכננו מראש העניינים.

העלילה מתרחשת בלונדון של ימינו, ובמרכזה מופע פלאים נודד שמעלים דוקטור פרנסוס בן המאות בשנים (כריסטופר פלאמר) ולהקתו - נער יתום (אנדרו גרפילד), בתו הצעירה (הדוגמנית לילי קול) וגמד זועף (ורן טרוייר). האטרקציה המרכזית במופע היא מראה שמשמשת פתח לעולם של פנטזיה, קסומה ומאיימת כאחד.

"מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס". המוות נאה לו

ערב אחד מצילים חברי הלהקה את חייו של אדם מסתורי שנתלה (לדג'ר). הזר שזיכרונו נמחק מצטרף אל המופע והופך אותו להצלחה, בעיקר בקרב נשות לונדון. במקביל, רודף את החבורה השטן בכבודו עצמו (טום ווייטס בתלבושת מהמר עשיר), שהעניק לפרנסוס חיי נצח בתמורה לבתו. מול השטן, שמייצג את הפיתויים הגשמיים והמוות, פרנסוס מסמל את כוח הדימיון ואמנות הסיפור שמקיימים את העולם.

מהות הסיפור ללא סיפור

בדומה לגיבורו הבדאי של "הברון מינכהאוזן", סרטו הנפלא מ-1988 שהפך לאחד הכישלונות המסחריים הגדולים בתולדות הקולנוע, גיליאם מזהה את עצמו במספרי הסיפורים, בעלי החלומות, ההוזים והממציאים. גם שם, כב"פרנסוס", נרדף מינכהאוזן על ידי המוות, שאורב לו אם רק יחדל מלגולל את מעשיותיו.

באחת הסצינות המוקדמות והיפות כאן, מגיע השטן אל מנזר הררי שבו מתגורר פרנסוס ושתפקידו שם הוא לספר את הסיפור האינסופי המקיים את העולם. אף שהשטן גורם לפרנסוס ולנזירים לעצור את שטף הסיפור, העולם ממשיך להיות, אולי משום שמישהו במקום אחר ממשיך אותו מהנקודה שבה הפסיק.

מתוך הסרט. אין עלילה, יש חזון

באופן פרדוקסלי, "פרנסוס" לא ממש מספר סיפור. זהו סרט שעניינו מהות הדימיון האנושי וכוחו. לכן הוא פועל בעיקר במישור החווייתי, מפתיע כל הזמן, מסרב לכל היגיון נרטיבי, סוריאליזם טהור. כמה מהדימויים פה אף מזכירים את קטעי האנימציה הגדולים שגיליאם עיצב בעבר בעבור חבורת "מונטי פייטון". "פרנסוס" הוא סרט שכל כולו חזון. או שנענים לו, או שלא.

גם אם הגודש הרעיוני והחזותי של הסרט אכן מתיש פה ושם, זהו חלק מקסמו. גיליאם, שכתב את התסריט יחד עם שותפו הוותיק, צ'רלס מק'קוון ("ברזיל", "מינכהאוזן"), מאז ומעולם העדיף את הדימויים האקסטרווגנטיים על פני העלילה המנומקת.

כאן, הוא נותן חופש מוחלט לטירוף החזותי המשתולל שלו, והתוצאה בהתאם. כמו חדירה אל תוככי תודעתו של קוסם, רב מג ומכשף, אמן הסיפור והדימיון. הקולנוע

הוא-הוא אותה מראה שמעברה האחר שוכן עולם צבעוני וכאוטי שכל-כולו חיזיון מרהיב, וגיליאם הוא אותו פרנסוס, שמופע הפלאים שלו נדחק אל השוליים מפני המציאות האפורה.

מותו הטרגי של לדג'ר, כאמור, מעניק ערך מוסף בלתי צפוי לצפייה בסרט. נוכחותו בו, ועוד יותר מכך נוכחותם של השחקנים החיים שנקראו, איש-איש בתורו, להחליפו בעולם הפנטזיה - הופכים את "מופע הפלאים של דוקטור פרנסוס" ליצירה שקריאת התיגר של הדימיון בה על המוות נעשית ממשית.