ריקוד מושחת

"הרקדן האחרון של מאו" ("Mao's Last Dancer") משלב שני סוגי סרטים, כל אחד מהם אפקטיבי מבחינה רגשית: סרטי מחול, שבהם חותר הרקדן חותר לשלמות אמנותית, וסרטים שבהם הגיבור מגיע מתרבות זרה לארצות הברית ושם נפקחות עיניו למראה היבשת המוזהבת.

ברוס ברספורד, במאי הסרט, מציג מתחים אלו בצורה נטולת ניואנסים המשקפת עשייה קולנועית מסורתית, שלא לומר מיושנת. השיאים הרגשיים שבסרט מותאמים לקהל שמסתפק בצבעים הדרמטיים של שחור ולבן.

"הרקדן האחרון של מאו" מבוסס על אוטוביוגרפיה מצליחה שכתב לי שונסין, רקדן בלט סיני שערק למערב. הוא נולד ב-1961, וגדל כילד בסין שעוצבה ב"מהפכת התרבות" - התקופה החל מ-1966 שבה סין העממית הגיעה לשיאים קדחתניים של פנאטיות הרסנית.

לי שונסין הילד (הואן וו בין) גדל בקומונה, בדלות חומרית. ב-1972, בהיותו בן 11, הוא נבחר להגיע לאקדמיה היוקרתית לריקוד בבייג'ין ושם הוא עובר תהליך מפרך של הכשרה עד בגרותו (אז הוא מגולם ע"י צ'י קאן - הרקדן המוביל של להקת המחול המלכותית של ברמינגהאם).

הקשיים של תקופת ההכשרה הם פיזיים - הגיבור עדין הגוף צריך להתחשל - אך הוא גם חווה את הפער בין אמנות טהורה ואמנות מגויסת. בין המורה הטוב והמבוגר, שטובת התלמיד והאמנות לנגד עיניו, לבין המורה הצעיר שהופך את המחול למופע תעמולתי בהתאם לרצונה של גברת מאו. זהו הרקע לתחילת ההתפכחות של הגיבור מסין.

"הרקדן האחרון של מאו". לפעמים קלישאות מתגשמות

שונסין מחשל את גופו העדין באמצעות משקולות. כשהוא יסיר אותן מרגליו, כך אומר המורה הטוב זמן קצר לפני גירושו מהאקדמיה, הוא יוכל לעוף. זה יקרה כאשר הוא ישלח ב-1981 לארצות הברית, להכשרה בלהקת הבלט של יוסטון. בן סטיבנסון (ברוס גרינווד), במאי הלהקה, פורש עליו את חסותו הנדיבה. כאשר הרקדן הראשי נפצע, שונסין נקרא להחליפו והופך לכוכב. לפעמים קלישאות באמת מתגשמות.

באנגלית זה נראה יותר טוב

הארגון הנרטיבי בחציו הראשון של הסרט אינו כרונולוגי אלא מקביל. הסרט מתחיל בהגעתו של שונסין לארצות הברית ומציג ברצף כרונולוגי את השתלבותו הנפעמת בתוך עולם חדש זה. ברצף זה משולב לסירוגין ציר כרונולוגי שני שבו אנו נעים מילדותו של הגיבור עד הגעתו לארצות הברית.

זהו מבנה תכליתי לצרכיו של הקהל המערבי. במקום להמתין לחלוף 40 דקות על טהרת הסביבה והשפה הסינית, כבר מתחילת הסרט מוגדר נושאו המרכזי - המתח בין עולם ילדותו של הגיבור ואורח החיים האמריקני אליו הוא נחשף, בין העוני, השקרים והדיכוי של סין לבין הנוחות, ההגינות האנושית ואפשרות המימוש האמנותית במערב.

דרך פניה זו לקהל המערבי מרדדת את הסרט להנגדות קלות ופשטניות יתר על המידה. בסצנה אחת מטיפים מורי בית הספר בסין לילדים כי רמת החיים בסין היא הגבוהה בעולם, ואילו במדינות המערב אנשים חיים "בחשיכה, כמעט ללא אור". החיים שלהם הם כה איומים, כך הם מבטיחים, עד ש "לא ניתן להעלות אותם על הדעת". קאט. וברספורד חותך לסצנה שבה שונסין הבוגר מביט בהשתאות בצעירים המפזזים באושר אין קץ בדיסקוטק אמריקני.

מתוך הסרט. אפילו קטעי המחול מאכזבים

אין ספק שהסינים הצעירים היו חשופים לאינדוקטרינציה אידיאולוגית, ובכל זאת ההיגיון המבני של הסרט הוא לספר לקהל את מה שהוא רוצה לשמוע ולהסתפק בכך, לייצר דיכוטומיה חדה ופשוטה מדי. כאשר הסרט בנוי בדרך זו, קשה להתעלות על הבינוניות.

פישוט הגובל בפשטנות ניכר גם בקטעי המחול. אלו אמנם מבוצעים היטב, אך ברספורד אינו נותן להם לדבר בעד עצמם. חיתוכים רבים מדי להבעות הפנים הנרגשות בקהל מדריכות את צופי הסרט לתגובה הרגשית הראויה. השימוש באפקטים אופטיים ובהילוך איטי, גם אם הוא נקודתי, הוא הבעת חוסר אמון ביכולתו של הקהל לחוות את המחול ללא הביאור של הצורה הקולנועית.

"הנהג של מיס דייזי" (1989), סרט מוקדם של ברספורד שזכה באוסקר הסרט הטוב, ראוי לציון בכך שהבמאי שלו לא היה מועמד לאוסקר משלו. נוכחותו של

ברספורד אינה מורגשת או מסקרנת במיוחד. כמו עשרות במאים שעבדו בתקופת האולפנים הקלאסית של הוליווד, הוא בעל מקצוע הנטמע במערכת.

"דייזי" הפך מאז יציאתו לסוג של משל לאופן בו הוליווד מעצבת דמויות שחורים שטחיות וחפות מכל שוליים משוננים. גם "הרקדן" נראה כחותר לשיאים רגשיים פשוטים מהסוג האהוב על הקהל הבוגר של מצביעי האוסקר. אבל בחלוף למעלה מ-20 שנה, אפילו טעמם של זקני האקדמיה כבר לא מה שהיה.