אין זו אגדה

"אונדין" ("Ondine"), סרט קטן על הגבול שבין אגדה ומציאות, ממשיך את עיסוקו רב השנים של הבמאי ניל ג'ורדן במסתורין של הדמות הנשית ובממד הפנטזיה שהיא נושאת עימה.

אין לסרט זה את איכות המשחק שהופגנה ב"מונה ליזה" (1986) או את גורם ההפתעה המיטלטל של "משחק הדמעות" (1992). אבל יש בו, לכל הפחות, ניסיון למקם את המתח בין הפנטזיה והממשות הנשית כמתח המתקיים בין אירלנד מסורתית לאירלנד המודרנית ובעיותיה.

הקצב האיטי של הסרט יעיק על אלו המחפשים תפניות עלילתיות כל שתי דקות, אך יספק את אלו הנהנים מהתפתחות מדודה של הסיטואציות הדרמטיות ומצילומי הטבע העגמומיים של כריסטופר דויל. 

אין לאישה זו שם ואין לה הסבר ברור לגבי הדרך בה הגיעה למקום ממנו נדוגה. היא ללא ספק זרה לסביבה וברור כי אינה רוצה שאחרים יראו אותה. כשסירקיוס יוצא לדוג היא מתלווה אליו ושרה שירים בשפה שהוא לא מכיר, ונראה כי מעשיה מזמנים את חיות הים לעבר רשתות ספינת הדייגים. סירקיוס קורא לה אונדין, המונח הלטיני ל"בת ים".

"אונדין". אירלנד של היום פוגשת את אירלנד המיתולוגית

עברו של הגיבור מתגלה בהדרגה: אלכוהוליסט משוקם שנפרד לפני מספר שנים מאשתו מאורה (דרוולה קירוון). למרות שזו בקשר זוגי חדש, היא נותרה אלכוהוליסטית שלא התגברה על עוינותה לסירקיוס. בתם המשותפת אנני (אליסון ברי) גרה אצל אימה ומטופלת על-ידי אביה. ילדה פיקחית וחדת לשון החולה במחלת כליות המחייבת טיפולי דיאליזה, ומוגבלת בתנועתה לכיסא גלגלים - דמות שנמצאת על התפר בין אמפתיה אינסטינקטיבית מצידו של הצופה לניסיון ברור מדי לחלוב מהצופה תגובה זו.

סירקיוס מספר לבתו על האישה המסתורית, ובין שניהם נרקמת אמונה משותפת שהיא לא אישה אלא "סֵלקִי" - הגרס ה האירית-סקוטית לבת ים. בהתאם לדימויים המסורתיים של דמות זו היא השילה את עור כלב הים והפכה בכך לאישה יפת מראה וזאת בכדי ליצור קשר עם גבר של האדמה.

אם אונדין היא אכן סלקי, נגזר עליה להיות על האדמה לפרק זמן קצר לפי שתוכל לחזור לים, והיא גם חשופה לסכנה אם יתגלה עור כלב הים אותו היא השילה. כיצור מיתולוגי, לאונדין יש יכולת לחולל שינוי מהותי בחייהם של הדייג ובתו, שינוי שלו זקוקות שתי הדמויות ואותו הן בוודאי רוצות.

מציאות או אגדה?

התפתחות עלילת הסרט שואפת לשמר את המסתורין סביב התנהגותה של אונדין. רמיזה מתמדת שיש יסוד לסברה שהיא אכן בריה מיתולוגית, וחשד מתגבר כי לסממני התנהגותה יש הסברים פרוזאיים בהרבה שמקורם בהוויה של אירלנד העכשווית.

מתוך הסרט. שיישאר הרחק מהוליווד, זה עושה לו טוב

קיומן בו זמנית של שתי האפשרויות מייצר סביב דמות האישה שתי מציאויות מקבילות שהסרט חומק מהכרעה בניהן עד חלקו האחרון (שאת המתרחש בו לא נסגיר). בדרך זו חותר ג'ורדן (שגם כתב את הסרט) לשמר את ההד של התרבות המסורתית בהווה - למיתולוגיה יש משמעות עכשווית, גם היא ביסודה נקודת מוצא ליכולת של הגורל להביא לשינוי פתאומי בחיים.

"האמיצה" (2007), סרטו הקודם של ג'ורדן, היה ויג'לנטה פשטני בכיכובה של ג'ודי פוסטר ואחת מעבודותיו הפחות מוצלחות. "אונדין" אינו חף מבעיות, ובכל זאת יש בו היטהרות מהאפלה המוסרית של "האמיצה" ומהבינוניות של דרך עשייתו. בעצם עשיית הסרט מובעת אפשרות אחרת לקולנוע שעדיין מסוגל לעצב בהדרגה ובמתינות את העולם בו פועלות הדמויות ובו נרקמים היחסים ביניהם.