סטריט פייטר

השנים הראשונות של העשור האחרון היו שנותיהן היפות של תוכניות הריאליטי שעסקו בריקוד. כבר מתחילת הדרך נחלקו הז'אנרים הטלוויזיוניים לשניים: מהצד האחד הריקוד הקלאסי והממוסד יותר (את זה אפשר היה למצוא ב"רוקדים עם כוכבים"), ומצד שני ריקודי הרחוב, שהשתלטו על המסך בגרסאות השונות ל"So You Think You Can Dance", או בעברית - "נולד לרקוד".

נוכחות הריקודים הטלוויזיונית, כמו גם החלוקה שלהם לסגנונות, הועברה בשנים האחרונות גם למסך הגדול. לא שלא היו שם סרטי ריקודים קודם לכן (ע"ע "בילי אליוט"), אבל הקונפליקט בין ריקודי הרחוב לבין אלה הקלאסיים-אקדמיים הגיע לקולנוע, בהשראת הטלוויזיה, ב-2006 עם "Step Up", שזכה גם לסרט המשך, וכן כמה סרטים מבית היוצר של MTV. עכשיו מצטרף לחבורה "Street Dance", בתלת ממד כמובן.

באי-היותו הסרט הראשון שמתעסק בתחום, העלילה של "Street Dance" היא משהו שכבר ראינו לא פעם ולא פעמיים. הסיפור על סף האידיוטי ועמוס חורים בעלילה (למישהו מהרקדנים יש משפחה? מה קרה בסוף עם האודישן לבלט המלכותי? ומה עם עלה בגורלה של בעלת הסטודיו הרוטנת?). 

"סטריטדאנס". ניו יורק התחלפה, כל השאר בנוהל

מה שאנחנו כן מקבלים זה קבוצת רקדני רחוב בראשות קרלי (ניקולה ברלי) היפהפיה, קבוצת רקדני בלט בראשות תומס (ריצ'רד ווינסור), הררי מחלוקות, ניגודים אידיאליסטיים ברורים ועקיצות הדדיות שבסופו של דבר מתנקזים כולם לשיתוף פעולה ורומן דביק במיוחד בין שני הגיבורים, אלא מה. ההבדל היחיד בין זה לסרטי הז'אנר הקודמים, אם צריך למצוא, יהיה כנראה ברקע הקבוע של ניו-יורק, שהפעם הוחלף בלונדון האפרורית.

על כישורי הריקוד של הכוכבים הראשיים בסרט אין עוררין. מדובר בצעירים מוכשרים בטירוף שיכולות התנועה שלהם טובות יותר מיכולות המשחק. על כך הם עצמם צריכים להודות, שכן בגרסת הסרט התלת ממדית נחסכו דיאלוגים רבים לטובת תצוגת התכלית הוויזואלית.

בלונדון יש מוזיקה טובה

ואם בהפקה התלת ממדית עסקינן, חייבים לציין שלמרות ההשקעה הרבה והגימיקים בתחילת הסרט (כובע שנזרק אל הקהל, לוגואים מרחפים והצגת הדמויות בזוויות מיוחדות), הרעיון הגרנדיוזי של "סרט הריקודים הראשון בתלת ממד" מתרסק תוך 15 דקות ולא מצליח לשמר את הצופה מרותק לשימוש בטכנולוגיה.

מתוך הסרט. רקדן, דע את מקומך!

בריקודים בסטודיו האפקט לא ממש מורגש, בדיאלוגים (המעטים כבר אמרנו) אין בתלת הממד שום שימוש ואילו בחלקים בהם החבורות רוקדות אל מול המצלמות באמת כדי להעביר את החוויה החדשנית, השימוש בטכנולגיה מובע בפאוזות מרגיזות באמצע הכוריאוגרפיות שבהן נראים הרקדנים קופאים באוויר לשנייה, המצלמות כביכול מסתובבות סביבם - וממשיכים. הניתוק החוזר הזה מההתרחשויות הופך מעיק ומוציא את החשק להמשיך ולהתבונן באיברים המתנועעים בהמשך הסרט.

נחמה אחת, עם זאת, ומדובר בנחמה גדולה מאוד, אפשר למצוא בפסקול של "Street Dance". בגלל עומס הריקודים בסרט, הוא משופע בקטעי היפ הופ מצוינים שכמעט לא עוצרים לרגע. בולטים לטובה הם קטע הטו-סטפ "Pass Out"

של טייני טמפה, "Work It Out" של Lightbulb Thieves שמסמפל את "מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי ו-"Tiny Dancer" של Ironik, שיר הנושא שהוא מעין גרסה מחודשת לשירו הקלאסי של אלטון ג'ון.

את הניסיון להציג את סרט הריקודים הראשון בתלת ממד כאטרקציה עולמית, אם כן, לא ניתן להכתיר כהצלחה גדולה. אולי הגיע הזמן שמישהו יחשוב איך קצת יותר משקיעים - אפילו בסרטים מסוג זה - בפיתוח כלשהו של העלילה ויורידו את הרגל קצת מדוושת הטכנולוגיה שקוברת גם במקרה הנוכחי כל עניין בתוכן עצמו.