ירוק בחוץ, רקוב בפנים

"שרק לנצח" ("Shrek Forever After"), הפרק הרביעי בסדרת סרטי שרק, מעיד כבר בשמו הלועזי כי הסדרה הגיעה לכדי מיצוי. מה קורה אחרי שהאגדה מסתיימת והסוף הטוב מושג? במקרה של שרק (מייק מאיירס), הלכוד בין אשתו ושלושת התינוקות, התשובה היא משבר גיל העמידה. הבעיה של הסרט אינה בעצם ההחלטה להפוך משבר זה לנושא של הסרט, אלא בהיות משבר זה שיקוף של המבוי הסתום אליו הגיעה סדרת הסרטים והדמות.

הסרט הראשון מ- 2001 זכה לכבוד יוצא הדופן להשתתף בפסטיבל קאן, וזכה באוסקר הראשון בקטגוריית האנימציה. משיא זה הסדרה הידרדרה. נכון שההתייחסות האירונית לאגדות ילדים הופיעו בסרטים נוספים בהשפעת שרק ("הקסם של אלה" מ-2004, "כיפה אדומה - הסיפור האמיתי" מ-2005), אך רוב האשמה מוטלת על יוצרי הסדרה שהסתפקו במחזור התשתית של הסרט הראשון.

גם בסרט זה חוזרים המאפיינים המוכרים - החמור (אדי מרפי) המדבר בעגה של הסיידקיק השחור והפטפטן בסרטי הוליווד, החתול במגפיים (אנטוניו בנדרס) הפוער ברגעים אסטרטגיים את עיניו הגדולות בתחינה שבפניה לא ניתן לעמוד, השירים הפופולריים המשמשים כרקע למונטאז'ים ("Top of the World" של הקרפנטרס, "The Greatest Love of All" של וויטני יוסטון), רגעים של הומור וולגארי של נפיחות והפרשות ורמיזות המיועדות למבוגרים בלבד.

"שרק לנצח" אינו נופל משני הסרטים הקודמים בסדרה, ואולי, בפוטו פיניש, הוא אף טוב מהם. אבל אין ספק שהגיע זמנו של האוגר הירוק לצאת לגמלאות. שרק החל את הסדרה כאנטי-גיבור מובהק. המפלצת המתבודדת, המטונפת והזועפת, שהופך לתחליף לאביר על סוס לבן, מציל את הגיבורה ומאפשר לה לקבל את מראה דמותה של אהבתה - ירוקה, גדולה וחובבת רפש.

אבל בהפיכתו לגיבור ובהמשך לאב, שרק איבד את כל הסממנים של זהותו הראשונית. כעת, נשוי עם זאטוטים, אין לו זמן לעצמו, השגרה שוחקת אותו ובעיקר מאוסים עליו התיירים המגיעים לסיורים ליד ביתו ומצלמים אותו בחדווה נטולת פחד.

"שרק למצח". טריק שחוק שלא הולך לשום מקום

הישועה, לפחות כך הוא טועה לחשוב, מגיעה בדמותו של רמפולסטילסקין (וולט דוהרן), גמד ומכשף מרושע המציע לשרק לחזור ולהפוך ליום אחד לעוג המפחיד שהיה בעבר, בתמורה ליום אחד מחייו. שרק שלא קורא את האותיות הקטנות בחוזה (הנה לקח חשוב שאף פעם אינך קטן מכדי להיחשף אליו) מגלה כי רמפולסטילסקין בחר ביום בו הוא נולד, ולכן 24 השעות שניתנו לו הם בעולם שבו שרק מעולם לא התקיים, ולמשך 24 השעות שאחריהן הוא יעלם לבלי שוב.

אלו חיים בינוניים

המתכונת של "איך היו נראים חייהם של האחרים לולא היית חי" מהווה מאז "אלו חיים נפלאים" (1946) של פרנק קפרה את אחת הצורות השחוקות למעבר בין מציאות מדכדכת וקיום אלטרנטיבי. בבסיסה המסר האופטימי והשמרני של גימוד הבעיות המובילות את הגיבור לסף ייאוש - ללא נוכחות הגיבור עלי אדמות, חייהם של יקיריו היו קשים מנשוא, ועליו הייתה נגזרת אומללות גדולה בהרבה.

אם שרק לא נולד, הוא לא הציל את פיונה מהדרקון, החמור והחתול מעולם לא פגשו אותו, ורמפולסטילסקין ניצל את ייאושם של המלך והמלכה (ג'ון קליז וג'ולי אנדרוז) בכדי להשתלט על הממלכה באמצעות צבא של מכשפות (במראה המכשפה הרעה ב"קוסם מארץ עוץ").

מתוך הסרט. וולגאריות זה לא מספיק

שרק מגלה כי פיונה הפכה למנהיגה של העוגים הנרדפים, ושהגיע ליום המכריע בו עומד להתבצע המרד ברודן הגמדי. הסיכוי היחידי של שרק להחזיר את הדברים למצבם הקודם הוא באמצעות סעיף הביטול הקיים בחוזה ולפיו עליו לזכות בנשיקת-אהבת-אמת מפיונה.

התחבולה שביסוד העלילה אולי מלאכותית, אבל יש בה פוטנציאל לבחון באופן יצירתי גרסאות חדשות של הדמויות. אך ככל שהסרט מתקדם אל סופו, ככל שהשטיקים חוזרים וממוחזרים, הטון האירוני נשחק עד דק וההנאה מתחלפת בתחושת יגיעה ורצון שהסרט יסתיים.

בינוניותו של "שרק לנצח" בולטת עוד יותר ביחס ל"צעצוע של סיפור 3" המוקרן בימים אלו. זהו ההבדל בין עוד פרק בסדרה, לבין מהלך מורכב הלוקח בחשבון את

העלילות הקודמות, מפתח את הנושאים שעלו בהן ומביא את הסדרה לכדי סגירת מעגל שלמה ומספקת.

יש רק מקום אחד בו פיקסאר לא יכולה להתחרות בדריוורקס - בהומור הוולגארי. כאן הוא כולל פעולת השתנה בתלת ממד של אחד התינוקות לעבר המצלמה (דימוי רפלקסיבי הולם) וסיטואציה שבה אין לחמור ברירה אלא ללקק את הפרווה של החתול (באנגלית זה נשמע יותר גס). לא זה מה שיציל את סדרת סרטי שרק.