שתף קטע נבחר

מי גידל אתכם?

אדם סנדלר, כריס רוק, רוב שניידר וחבריהם ל"מגודלים" אולי מצליחים להצחיק זה את זה, אבל עבור הצופה הממוצע הצפייה בסרט תתגלה כמשימה מייגעת ומביכה


 

"מגודלים" ("Grown Ups"), הקומדיה האחרונה של אדם סנדלר, לא תגרום לצופים שסולדים מהפרסונה הקומית איתה הוא מזוהה לראות אותו באור חדש. גם עבור אלו שחיבבו - פה ושם, בשקט ובהסתר - מי מסרטיו הקודמים, הצליחה של 100 הדקות הללו צפויה להתגלות כמשימה מייגעת למדי - דלה בהומור, מביכה בקטעים שבהם מופגנת "כנות רגשית" ומשעממת בסטאטיות העלילתית.

 

קשה לפספס את הדומיננטיות של מוטיב הבוגר-אינפנטיל בקומדיה האמריקנית ב-15 השנים האחרונות. אין ספק שבתת-הז'אנר התת-קומי הזה אדם סנדלר הוא הדמות המובילה. בסרטים כמו "בילי מדיסון", "גילמור המאושר" ו"נער המים", הוא גיבש דמות נטולת יכולות חברתיות בוגרות, אפס שאפתנות, חוסר יכולת לדחות סיפוקים ונטייה להתפרצויות קולניות ואלימות.

 

דמות מוגבלת זו הביאה איתה הצלחה כלכלית גדולה, אך למעט מקרה בודד ("מוכה אהבה", הקומדיה הרומנטית-מתוקה-מרירה של פול תומאס אנדרסון), הדמות נותרה קריקטורה דו ממדית ומייגעת.

 

עם המעבר מסרט לסרט ומשנות ה-30 לחייו לשנות ה-40, סנדלר נע מתפקידי בוגר-ילד לתפקידי אב המנחיל את המורשת ("ביג דאדי"), מגלה את החיוניות הילדותית מחדש ("קליק") או עושה את שני הדברים יחד ("סיפורים לפני השינה"). כעת הוא כפסע מסיומו הבלתי נמנע של שלב זה בקריירה שלו.

 

כיכובו בסרטו של ג'אד אפאטו מהשנה שעברה, "אנשים מצחיקים", כקומיקאי שסבור כי הוא חולה בסרטן סופני, היה ניסיון דרמטי-קומי לבצע פרידה זו. "מגודלים" ממשיך מגמה זאת אך הפעם כקומדיה ירודה החוזרת ומזכירה את הצורך הדחוף לסיים שלב זה. ובכל זאת, זוהי לא עוד קומדיה הממחזרת בפשטות את השטיקים השחוקים (למרות שזה בוודאי מאפיין חלק גדול מהבדיחות בסרט), אלא גם סוג של הרהור על קומדיות אלו.

 

האירוע העלילתי המניע את הסרט הוא מותו של מאמן כדורסל שהפיח תקווה בקבוצת ילדים שזכו באליפות אי שם באמצע שנות ה-70. עלילת הסרט מרוכזת בבית נופש שבו נחגג הניצחון של הילדים וכעת, לאחר לווייתו של המאמן, חוזרים החברים, בנות זוגם וילדיהם לבלות בו יחד מספר ימים. האלמנט הרטרוספקטיבי הבולט בסרט מזכיר את סרטו היפה של לורנס קאסדן, "החברים של אלכס" (1983). בכל הקשור למרכיבים האחרים - עלילה, משחק, התפתחות דמויות, סבירות - יש בין שני הסרטים הללו הבדל של שמיים וארץ.

 

סרט חבר'ה של החבר'ה

את הרפלקסיה וההתחשבנות העצמית של דור ה"בייבי בומרס" שהיתה ב"אלכס" מחליף כנס מחזור של חבריו הוותיקים של סנדלר. חבורה זו כוללת קומיקאים שסרטיהם היו גרסאות וולגאריות עוד יותר לדמות המבוגר-אינפנטיל - דיוויד ספייד ("טומי בוי"), רוב שניידר ("הג'יגולו מת מצחק") ושני קומיקאים שכבר שיתפו פעולה עם סנדלר - כריס רוק (ב"משחק מכור") וקווין ג'יימס (ב"צ'אק ולארי"). אם נוסיף לכך את הבמאי דניס דוגאן, שכבר עבר עם סנדלר בשלוש הזדמנויות קודמות, ברור כי לא רק עלילת הסרט מאחדת בין חברים ותיקים אלא גם עצם הפקתו.


מתוך הסרט. משבר גיל העמידה

 

כל חמשת הגברים תופסים פוזיציה במשבר של הבוגר-אינפנטיל שכבר הגיע לאמצע העשור החמישי לחייו. סנדלר הוא המפיק ההוליוודי הכואב את הפער בין עולמם של ילדיו המפונקים והפשטות של ילדותו. ספייד הוא הרווק שלא מסוגל להפסיק לרדוף אחר כל מה שזז. שניידר הוא "ביזארו" ניו-אייג'י הנשוי בזוגיות רוויית להט מוחצן לאישה המבוגרת ממנו ב- 20 שנה. רוק הוא עקר בית הנשוי לאישה דומיננטית ומושא ללעג מצד חמותו וג'יימס הוא שמן שלא מסוגל לומר לאשתו שאולי הגיע הזמן להפסיק להניק את בנם בן ה-4.

 

אם זה נשמע מייגע, אין זה מקרי. בכדי להניע בצורה מיומנת את שש הדמויות המרכזיות, נשותיהם וילדיהם, המרוכזים במשך רוב הסרט בסביבה אחת, נדרש כישרון רב בהרבה מכפי שהיה ליוצרי הסרט. רוב הזמן התחושה שניתנת לצופים

הוא של מי שנקלעו למסיבה פרטית של בני אדם שאולי מצליחים להצחיק האחד את השני, אבל מתקשים מאוד לפרוץ את המחסום בדרך לקהל.

 

העלילה נעה לעבר פיתרון משברים אלו - היכולת של החברים למצוא את עצמם, להתחבר אל ילדיהם, לחזק את הקשרים ביניהם, לפתור את הבעיות עם נשותיהם - לעשות כל זאת במשך שלושת הימים המשותפים שלהם. העובדה שכל זה קורה בסרט אינה הופכת אותו לעמוק אלא רק מעידה על המכאניות והשבלוניות של התסריט.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סנדלר. עוד פאזה מייגעת
צילום: רויטרס
לאתר ההטבות
מומלצים