כלום לא קסום

ב"פנטזיה" (1940) - החיבור השאפתני ביותר בין אמנות גבוהה לבין בידור להמונים - עיבודו המצויר של וולט דיסני ל"שוליית הקוסם" היה לנקודת השיא. הקטע התבסס על פואמה של גתה מ-1797, ולווה בלחן שכתב לפואמה המלחין היהודי צרפתי פול דיקא. לתוך העולם המיתי והלא רציונלי של הרומנטיקה הגרמנית הוחדרה דמותו של מיקי מאוס, הלא הוא גילומה המושלם של האופטימיות האמריקנית, בתפקיד השולייה העצל המתיימר לשלוט בכוחותיו האדירים של אדונו.

עברו 70 שנה, והנה אולפני דיסני מפיקים עיבוד נוסף לקטע מ"פנטזיה", ושמו המעודכן הוא "שוליית המכשף" (במקור "The Sorcerer's Apprentice"). ההשוואה המתבקשת בין שני העיבודים ממחישה את הדלדלותו של הדמיון בקולנוע המסחרי האמריקני. רגעיו הראשונים של המקור הם עד היום רגעים מורכבים, מצחיקים וחינניים לאין שעור מהמוצר המעודכן. פער זה הוא פער סימפטומטי לחולשותיו של הקולנוע המסחרי העכשווי.

האירועים שהוצגו במקור משוחזרים בסרט הנוכחי בסצנה המופיעה כשעה מתחילתו, אך הפער ברור ועגום. בקטע מ"פנטזיה" התפתחה הסיטואציה האבסורדית בתיאום מושלם לקצב המוזיקה - כיצירה ויזואלית ומוזיקלית. המוזיקה ב"שוליית המכשף" אבדה בעיבוד המשבש את יופייה, וחמור מכך, כסרח עודף לספקטקל חזותי של אפקטים דיגיטליים הנשכחים שנייה לאחר הופעתם.

לטאטא מתחת לשטיח

דימוייו של המקור הושפעו מדימויי הרומנטיציזם הגרמני שהדגיש את יופיו ואת עוצמתו הלא מרוסנת של הטבע, ועיצוב התאורה והצבעים הושפע מדימויים אקספרסיוניטיים. עשרות המטאטאים שנעו בטורים ושפעלו באחידות נטולת תבונה יעובדו לגרסה "מציאותית" ומצמררת יותר בסרטי התעמולה האנטי-נאציים של אולפני דיסני, כדימוי ויזואלי לתהליך מחיקת הזהות בחברה הנאצית. בדרכו המעניינת, "שוליית הקוסם" של דיסני לא רק נשא ועיבד תכנים וצורות הבעה של אמנות גבוהה, אלא גם הדהד למציאות הפוליטית של התקופה.

הסצנה בסרט הנוכחי מתרחשת בחלל סגור, מנותקת מהטבע ואפילו מהמרחב העירוני הניו-יורקי של אירועי הסרט. אובדן השליטה במטאטאים אינו נבחן כאירוע חזותי אלא כהתרחשות עלילתית גרידא. החשש שהקהל ישתעמם אם הסיטואציה לא תתפתח מרגע לרגע מונע את החקירה של הסיטואציה, ובכך היא נעשית לשטוחה ולא מעניינת.

לא זאת בלבד אלא שלכל אורך הסרט אין הקסמים אלא טריקים ההופכים את מכונית הפאר הישנה למכונית מרוץ הדוהרת ברחובות העיר. על רקע זה אין תימה כי מטאטאי הכשף נראים כשריד אנכרוניסטי ולא רלוונטי, אולי מעין מחווה למקור שהסרט צריך להיפטר ממנה כדי שיוכל להמשיך הלאה בעיסוקיו התפלים: קסם כאמצעי לעושר, למציאת אהבה ולמימוש אישי במתכונת השבלונית של הבלוקבסטר ההוליוודי.

אין הכוונה ש"שוליית המכשף" הנוכחי חייב להיות שיחזור של הערכים האסתטיים וההדהוד לרגע ההיסטורי שקיים בסרט המקורי רק כדי שיוכל לפייס את דעתו של המבקר הנרגן. אך בינוניותו של הסרט ניכרת מול שאפתנותו והעזתו של המקור לכבד את הקהל ולאתגר אותו. עם זאת, לצופים המסתפקים בהסחת דעת בימי שרב, "שוליית המכשף" הוא בידור אפשרי. חרף בינוניותו הוא לא מציק ומבוים באופן מקצועי בידיו של ג'ון טרטלטאוב.

ניקולס קייג' הוא בלתזאר בלייק, מכשף בן מאות שנים, תלמיד של מרלין המהולל. בעבר הרחוק הצליח בלייק לכלוא בתוך חפץ מכושף המתפקד כבובת בבושקה את המכשפה שהרגה את אדונו עם הקוסמים שסרו למרותה. במשך מאות שנים מחפש בלתזאר קוסם צעיר שלפי הנבואה יהיה היחיד שיוכל להרוג את המכשפה. מי היה מאמין שילד אמריקני, חנון וביישן יתגלה כמי שבו אמורים להתגלות כוחות אלו? בטח שלא אני.

שבוי בקסמו

המפגש הראשון בין בלתזאר ודייב משתבש כשדייב משחרר מהבבושקה את מקסים הוברט (אלפרד מולינה), ובמהלך המאבק בינו לבלתזאר נכלאים השניים לעשר שנים. בחלוף תקופה זו דייב הבוגר (ג'יי בארושל) שב ופוגש את בלתזאר והפעם חניכותו תצטרך לבוא לכדי השלמה.

התוספת לעלילה המקורית מתרחשת בשני אפיקים ושניהם בנאליים. בראשון, דייב הנבוך פוגש שוב את הילדה שהיה מאוהב בה בילדותו, ולכן רכישת כוחות הכשף

תבוא בד בבד להתפתחות המוג'ו הרומנטי. באפיק השני דייב נמצא במערכת של יחסי אב-בן עם בלתזאר, והאופן שבו הבן מסוגל להביא לגאולתו הרומנטית של האב.

גם בלי להיכנס לפרטים קשה להאמין שצופה ממוצע לא יוכל לנחש את המהלך הכולל של העלילה. זה פרי עבודתם של לא פחות משלושה כותבים שחיברו את הסיפור, ושלושה שנדרשו בכדי לעבדו לתסריט. סוף-סוף נמצאו המקבילים האנושיים למטאטאים הרבים וחסרי המוח המבצעים את הפעולה המונוטונית שוב ושוב, רק שהפעם, במקום הצפת המערה במים קיבלנו את הבינוניות הקולנועית בהתגלמותה.