בליינד-דייט כושל

הנה לפניכם הפנטזיה הנשית האולטימטיבית (לפחות בעיני גברים): גבר כל יכול ותכול מבט נתקל, פשוטו כמשמעו, באישה רווקה ואפרורית, וגורר אותה למסע הרפתקאות שעל תחנותיו נמנים גם אי אקזוטי בודד וערים אירופיות מצודדות. לא פלא שהאישה שבה ותוהה כל הזמן אם זה אמיתי.

יותר מש"כמו יום ולילה" מבקש לחקות את האלגנטיות של "חידון בחרוזים" (1963) הבלתי נשכח עם אודרי הפברן וקארי גרנט, הוא מנסה להיות "בעקבות האוצר הרומנטי", שבו הרפתקן מהאגדות (מייקל דגלאס) מממש את הפנטזיות הכמוסות של סופרת ניו יורקית מתוסכלת (קתלין טרנר). בפועל, הוא לא אף אחד מהשניים. "כמו יום ולילה" הוא יותר יומית סבירה-אך-נשכחת, שמנסה לשווא להתניע את הקריירה של צמד כוכביה, טום קרוז וקמרון דיאז.

הבעיה העיקרית עם הסרט, שביים ג'יימס מנגולד ("הולך בדרכי", "3:10 ליומה"), נעוצה בהיעדר המוחלט של כימיה בין שני שחקניו הראשיים. זוהי קומדיית פעולה רומנטית שאינה נענית לכלל הראשון של סרטים מסוגה: רצונו של הצופה לראות את סיפור האהבה בין הגבר והאישה שבמרכזה הולך, מתפתח וממומש.

זוהי בדיוק אותה כימיה, שהפכה את "מזימות בינלאומיות" (1959) ההיצ'קוקי ליצירה המכוננת של הז'אנר, ומה שגרם לפנטזיה של "חידון בחרוזים" לעבוד, על אף העובדה שקארי גרנט בסרט ההוא יכול היה להיות אביה של הפברן (הוא היה אז בן 59, והיא בת 34).

בין האף לאף המטוס

דיאז כאמור נתקלת "באקראי" בטום קרוז, סוכן חשאי שהוא או מחסל יעיל וקר רוח או פסיכופט מסוכן הזומם להניח את ידיו על משהו שכולם בסרט, רעים כטובים, מנסים להשיגו. ה"משהו" הזה הוא מה שהיצ'קוק נהג לכנותו בשם MacGuffin, הדבר שלא ממש משנה מהו, ומה שחשוב זה שהוא חשוב למישהו או מישהם.

ההרפתקה מתחילה במטוס שעל סיפונו נוסעים ספורים בלבד העושה דרכו לבוסטון, ובו קרוז ודיאז מוצאים עצמם זה לצד זו. ואז, בזמן שדיאז הולכת לפדר את אפה, קרוז נאבק בשאר הנוסעים (שאינם, כמסתבר, אלא אנשים רעים מאוד), מחסל אותם, ומרסק את המטוס בשדה פתוח.

קרוז ודיאז. כשאין כימיה לא עוזרת גם הפיסיולוגיה

זה אינו הרגע המופרך ביותר בסרט, שמבכר אפקטים בומבסטיים על פני תחכום עלילתי ודמויות. הסרט אף רומז לנו, דרך הבלחות של התרחשויות, שעל צמד גיבוריו עובר עוד הרבה יותר ממה שנצפה בפועל. ההבזקים הללו, שמי מהדמויות פה חווה תחת השפעתם המתפוגגת של סמי הרדמה, מעניקים למה שקורה כאן צביון של הזיה, וחבל שהסרט לא מפתח את ההיבט הזה, במיוחד נוכח העובדה שדמותו של קרוז בו היא יותר בגדר פרודיה על פנטזיות נשיות מאשר אחת כזו בעצמה.

משימה בלתי אפשרית?

גם זירת ההתרחשות הגלובלית של הסרט, והעלילה שבה דמות מורדמת במקום אחד רק כדי להתעורר בחלקו האחר של כדור הארץ – עשויות היו להפוך את "כמו יום ולילה" לקצת יותר מאשר גיבובי טכנולוגיה רעשנית (כזו שכוללת מכוניות מתהפכות, התרסקויות מסוגים שונים ושוורים דוהרים, רשימה חלקית בלבד). הסרט יוצר אמנם עולם של גבולות נזילים, מפתה ומסוכן, המעוצב בצלמה של "הפנטזיה הנשית" הנ”ל, אך עבודתו חסרת ההשראה של מנגולד מתקשה להפוך אותה למלהיבה במיוחד.

קרוז ודיאז, כמו דגלאס וטרנר. אבל רק כמו

יהיו שיאמרו, "זה סרט קיץ, ומדוע לצפות ליותר?" ובכן, מותר לצפות ליותר. מותר לצפות שהדמויות יהיו דמויות ולא קריקטורות, שהכימיה הרומנטית בין הכוכבים תעבוד, שהדיאלוגים יהיו שנונים, ושהסבירות העלילתית תהיה מינימאלית. מותר לצפות ש"כמו יום ולילה" יזכיר יותר את "מזימות בינלאומיות" מאשר סרט של מייקל ביי.

בסופו של יום, "כמו יום ולילה" הוא עוד סרט על אישה שיוצאת מהקונכייה שלה בזכות זר מסתורי ומקסים, שנראה כמו טום קרוז. הסרט הזה אמנם לא המציא את השוביניזם, אבל כמו "קילרים" מוקדם יותר השנה (עם אשטון קוצ'ר וקתרין הייגל), הוא מוכיח עד כמה החיבור בין קומדיה רומנטית וסרט אקשן נראה היום – אם להזכיר לקרוז את ימי תהילתו – ובכן, כמשימה בלתי אפשרית.

לדף הסרט "כמו יום ולילה" במדריך הסרטים של ynet