בלי טיפת אנושיות

מבלי שהתכוון לכך (ואולי כן), "סולט" משלב זרועות עם תחקיר ה"וושינגטון פוסט" שפורסם זה עתה, בהתקפה מוחצת וחריפה על שירותי הביון האמריקאיים בעידן שאחרי 11 בספטמבר. ההבדל הוא, שבמקרה של הסרט בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי – דווקא המציאות היא זו שעולה על כל דמיון.

ג'ולי (בתפקיד שנועד במקור לטום קרוז) היא כאן הדמות שבכותרת, חפרפרת רוסיה או שמא סוכנת CIA מתוחכמת. בתחילת הסרט היא נחלצת מעינויים בכלא הצפון קוריאני הנורא, במסגרת עסקת חילופי מרגלים, רק כדי ששנתיים מאוחר יותר, דווקא כשהיא מצפה לחגוג בחברת בעלה את יום הנישואים שלהם, יצוץ לפתע במטה שירותי הביון האמריקאיים עריק רוסי ויצביע עליה כעל סוכנת חשאית שאומנה לתפקידה מינקות באפלת ברית המועצות לשעבר. יתר על כן, הוא מוסיף וטוען, ממש כעת היא אמורה לממש את ייעודה ולפעול כנגד אמריקה.

מרגע זה ואילך, סולט – הדמות והסרט – מתחילים לרוץ. שכן "סולט" הוא למעשה סרט וכוכבת בתנועה בלתי פוסקת. סרט שמתוכו בוקעת ג'ולי כפנטזיה נשית מופשטת, הרצה-מנתרת-מזנקת-מחטיפה ומשנה מראה בין רגע, כמו היתה גיבורת-על של משחק מחשב. הישרדות נשית בעולם טיפוסי של גברים (ע"ע ג'יימס בונד וג'ייסון בורן) כפנטזיה האולטימטיבית.

האניגמה הנשית החדשה

אכן, קשה לנתק בין הפרסונה הציבורית של ג'ולי לזו שאצה על הבד. אין עוד שחקנית שיוצרת סביבה כזו סקרנות תקשורתית אובססיבית, ובמקביל מטפחת דימוי ביתי של "סופר-אמא" המאמצת ילדים רעבים מכל רחבי העולם. ג'ולי, במילים אחרות, היא האישה שיכולה לעשות הכל, ובדמותה כסוכנת/חפרפרת סולט אכן ניתנת לה הזדמנות לעשות הכל – מהרכבה זריזה של מיני רקטת קסאם מחומרי ניקוי, דרך דילוגים זריזים בפיר מעלית, וכלה בנחיתה מושלמת על גגות משאיות דוהרות.

אנג'לינה ג'ולי ב"סולט". האישה שיכולה לעשות הכל

ג'ולי ב"סולט" מחליפה תלבושות ותסרוקות, כל כולה מראה ולא מהות – סיסמת הפרסומת המלווה את הסרט תוהה "מי היא סולט?", ומתייחסת לא רק לתעלומה שבבסיסו אלא גם לכוכבת הזוהרת שבמרכזו הממגנטת אליה את מבטיהם של הצופים – והיא מייצגת את האניגמה הנשית החדשה. דרך הדמות הזו, הסרט – שכתב קורט ווימר ("אזרח שומר חוק") וביים פיליפ נויס האוסטרלי ("משחקים פטריוטיים") – שואל מהי המשמעות של להיות כוכבת במאה של קולנוע דיגיטלי.

האם הנשיות הזו, הכוכבות הזו, אינה אלא אפקט זוהר-אך-ריק מתוכן? בדיוק כמו ג'ולי שהקריירה שלה מבוססת על גילום דמויות ממוחשבות ("לארה קרופט") ופנטזיות פעולה פיזיות מאוד ("מבוקש", "מר וגברת סמית"), שמבליטות את המימד הראוותני שבנוכחותה ואין בהן דבר אנושי פרט לפעילות הפיזית. כך גם כאן. השאלה "מי היא סולט?" אינה מעניינת – חמור מזה, היא לא רלוונטית – משום שהסרט מבכר את הפיזיות, את פעולת הבזק, את החבטה והפיצוץ, על פני כל מרכיב אנושי שהוא. האם סולט נועדה למנוע פעילות עוינת או לבצע אותה? – תהיה התשובה אשר תהיה, מהות אנושית, כזו המבוססת על רגש ותחושות, היא לא.

אומה בפאניקה

התהיות לגבי זהותה האמיתית של סולט – ולזכותו של הסרט ייאמר, שלפעמים הוא כה מופרך עד שהוא מצליח לגרום לך לחשוב אחרת לכמה רגעים – והחרדה שמניעה את הסרט מפני סוכנים זרים עוינים בשכבות הביון הגבוהות, מזכירים את סרטי הפרנויה שהופקו באמריקה בתקופת המלחמה הקרה, ושיקפו את הפחד מפני הקומוניזם והעימות הגרעיני. "השליח ממנצ'וריה" שביים ג'ון פרנקנהיימר ב-1962 הוא אחד מהם, ועניינו שבוי מלחמה השב (ממש כמו סולט) מקוריאה מבלי שיידע שעבר שטיפת מוח שאמורה, ברגע המכריע, להפוך אותו למתנקש יעיל באישיות פוליטית (ב-2004 ביים ג'ונתן דמי גרסה עדכנית כושלת בכיכובם של דנזל וושינגטון ומריל סטריפ).

אבל מהי המשמעות של "סולט", הסרט זאת אומרת? האישה סולט יכולה להיות אנה צ'פמן, אותה סוכנת רוסיה שכונתה "האישה באדום" ונחשפה לאחרונה יחד עם תשעה מרגלים נוספים. אבל המציאות שהסרט מתאר היא לא פחות מהיסטרית (מתנקשים חודרים אל הבונקר בבית הלבן), ומבטאת איזושהי חרדה קיומית של אומה בפאניקה מוחלטת. כמו "אזרח שומר חוק" (סרט מוצלח ומעניין בהרבה) לפניו, גם "סולט" מדמיין אמריקה שמנגנוניהּ יצאו מכלל שליטה, וגם הוא מעמיד במרכזו דמות שיחסו של הצופה אליה אמביוולנטי למדי.

אלא שהמופרכות של הסיפור, ההיסטריה והרעשנות, מונעים כל אפשרות להתייחס אל "סולט" ברצינות. הוא אמנם תובע מאיתנו להתבונן כל העת בג'ולי ולתהות על מהותה החידתית, אבל בדרך זו גם משכיח מאיתנו שהוא עצמו נעדר כל מהות, רגשית או אחרת.