נאחז באוויר

הרבה תארים תלויים כמשקלות כבדות על נער צנום וגלוח ראש בגיל בית ספר יסודי. הוא כשף האוויר האחרון - פרטים בהמשך - וגם ה"אווטאר", מעין דמות משיחית שכל ארבעת יסודות הטבע סרים למרותה. אפילו להארי פוטר יש חיים יותר קלים.

"איירבנדר" מבוסס על סדרת אנימציה מצליחה ששודרה בערוץ הילדים האמריקני ניקלאודיאון. הוא מתרחש בעולם פנטסטי שבו ארבעת היסודות - אוויר, מים, אדמה ואש - מהווים ממלכות נפרדות, שאזרחי כל אחת מהן יכולים לשלוט ביסוד שעל שמו קרויה ממלכתם. כשפי האש יורקים להבות, אשפי המים מקפיאים את אויביהם ומלהטטי האדמה מכסים את יריביהם בחצץ ועפר. כל אחד מהיסודות מייצג, כמסתבר, תכונות אופי רצויות, ושילוב כולם ביחד מסמל שליטה, זרימה והרמוניה.

הכי גרועים, על-פי הסרט, הם אנשי האש שמנסים להשתלט על העולם באמצעות מכונות אימתניות. כשף האוויר האחרון, להלן ה"אווטאר", הוא הנבחר שתפקידו להציל את האנושות ולהילחם ברעים - נסיך מתוסכל בגיל ההתבגרות (דב פאטל, "נער החידות ממומבאיי") וקצין צבא, שניהם בני אומת השלהבת. מסייעים למושיע הצעיר במשימתו צמד כשפי מים, אח ואחות, שבתחילת הסרט מחלצים את הגיבור (נואה רינגר) הכלוא בבועת קרח ענקית, ונראה כמו נזיר בודהיסטי קטן המזנק-מרחף-מכסח ומקנח בתנוחות טאי-צ'י.

העניין המרכזי ב"איירבנדר" טמון בתסריטאי-מפיק-במאי שלו, מ. נייט שאמלאן, שהקריירה שלו היא אחת המשונות ביותר בתולדות הוליווד. אם לפני עשור שאמאלן נחשב לאחד היוצרים המבטיחים והמסקרנים באמריקה ("החוש השישי" שלו התקבל אז בתשואות על ידי הקהל והביקורת), הרי שסרט-שניים מאוחר יותר הוא כבר הפך לשק חבטות קולקטיבי.

הגיעו הדברים לידי כך, שהביקורות שליוו את צאתו לאקרנים בארצות הברית של "איירבנדר" לפני כשלושה שבועות כבר נראו כמו תחרות יריקות מכוערת. הסרט עצמו, כך נדמה, הוא ניסיון נואש של שאמלאן להחזיר לעצמו - אם לא את חיבת המבקרים, אז לפחות את צלצול הדולרים בקופות. זו, מן הסתם, הסיבה שהסרט הוסב בדיעבד לתלת-ממד שאינו תורם לו ולא כלום, למעט פגימה צורמת בבהירות התמונה.

לוקח את האינפינטיליות ברצינות

קל להבין מה משך את שאמלאן אל סדרת הילדים הנ"ל, שמשלבת אמנויות לחימה אסיאתיות ואסתטיקה השאובה מהאנימה (אנימציה יפנית). השילוב בסרטיו של הרוחני עם הפנטזיה, העיסוק בסוגיות עמוקות של אמונה (לא רק דתית, אלא גם בנסתר) וספק, ההתמודדות עם אובדן, והמסע הקרטזיאני לגילוי הזהות שעוברים גיבוריו (מסע שתוצאותיו נדחו בזלזול כ"טוויסט עלילתי" שרירותי על ידי מבקריו) - כל אלה נוכחים גם בסרטו זה.

הבעיה היא, שמדובר אחרי הכל בסדרה פופולרית לילדים ולא בעוד אחת מאותן פנטזיות ספיריטואליסטיות מבריקות נוסח "בלתי שביר" ו"סיינס". כך, הצפייה בסרט שגיבוריו הם ילדים ובני נוער, ושאין בו קמצוץ של הומור עצמי (ע"ע טרילוגיית "שר הטבעות" וסרטי הארי פוטר) - רק חושפת את יסודותיה האינפנטיליים של החשיבה השאמלאנית, שמתייחסת אל המתרחש ברצינות תהומית עוד יותר מזו של תלמיד כיתה ד'.

"איירבנדר". אפילו הילדים לא כל כך רציניים

בעיה נוספת קשורה למהלכים הפסיכולוגיים שחוות הדמויות. אפשר בנקל למתוח חוט מקשר בין גיבורו הילד בעל הכוחות האדירים והתפקיד ההיסטורי המשמעותי של "איירבנדר" לבין בן גילו, שניחן ביכולות התקשור עם עולם המתים (“I see dead people”), ב"החוש השישי". גיבוריו של שאמלאן, ומכאן עיקר כוחם של סרטיו, לומדים להתמודד עם זהותם ועם העולם המטפיזי שהם חלק ממנו, אך ב"איירבנדר" התהליך המלנכולי ואפילו המרגש שליווה את הגילוי הזה בסרטיו האחרים - נעדר לחלוטין.

התוצאה, לכן, היא סרט שאינו מתפתח בשום רמה שהיא, שנע בין קרבות מים ואש שמזכירים את המזרקה המסתחררת של אגם (ומגוחכים בדיוק כמוה), והגיבורים בו

מהגגים בכובד ראש משפטים רוחניים כמו "כולנו נולדים מסיבה כלשהי, ועלינו למצוא אותה". אמן לזה.

עם זאת, "איירבנדר" אינו סרט רע במיוחד. שאמלאן, שנמשך לדבריו אל הסדרה בזכות בנותיו הצעירות, מעצב כהלכה ובהנאה מסוימת את ההתנגשויות הפיזיות בין ארבעת היסודות, וקטעי אמנויות הלחימה עשויים אף הם במיומנות. אך היעדרם המוחלט של קסם ודמויות מלהיבות-ממש, כמו גם הסיפור המוגבל - הופכים את הצפייה בו למתישה. על כך יכולים אולי להעיד פרצופיהם הזעופים-למדי של כמה מצרכניה הצעירים של הסידרה שנצפו בסוף השבוע ביציאה מהאולם.