המשרד.
זהו, "המשרד" הישראלי הכניס אותנו לרשימה שכוללת את צרפת, גרמניה, רוסיה, ארה"ב, צ'ילה וקנדה. בכל המדינות הללו יש גרסאות מקומיות לסדרה הבריטית "המשרד" של ריקי ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט. השניים כתבו וביימו את הסדרה הבריטית המצליחה המצולמת כסרט תיעודי. ג'רוויס לקח על עצמו את התפקיד הראשי של דיויד ברנט, מנהל סניף של חברת נייר, הבוס שמודה שהדבר שהכי חשוב לו זה להיחשב כאדם מצחיק, ומרצ'נט מופיע בתפקיד אורח במספר פרקים. הסדרה קיבלה פרסום רב ודחיפה רצינית בטקס גלובוס הזהב בשנת 2004, כשזכתה לסדרה הקומית הטובה ביותר וג'רוויס זכה בפרס השחקן הטוב ביותר. (נאומי הזכייה שלו היו נהדרים, דרך אגב) לא במקרה נבחר להנחות את טקס גלובוס הזהב הקודם והבא. ב-2005 עלתה לאוויר הגרסה האמריקאית בכיכובו של סטיב קארל שתתחיל בספטמבר את עונתה השביעית, וכעת מגיעה כאמור הגרסה הישראלית.
על "המשרד" שלנו אחראים איתן צור ועוזי וייל שעבדו יחד ב"החמישיה הקאמרית" כבמאי ותסריטאי, בהתאמה. שלושת הפרקים הראשונים מתוך חמישה עשר הפרקים של העונה הראשונה הם עיבוד ישיר של הפרקים מהסדרה המקורית. ראיתי שני פרקים, את הראשון והרביעי, עם קהל אוהד מאוד. ג'רוויס מעודד את המפיקים של הגרסאות השונות לסטות מהמקור ולפתח עלילות מקוריות. כשבסדרה המקורית יש שנים עשר פרקים בלבד (ועוד פרק כפול מיוחד), חייבים להביא משהו חדש לסדרה. מהפרק הרביעי "המשרד" הישראלית יוצאת לדרכה העצמאית. הפרק הראשון עורר הרבה יותר צחוקים מהרביעי, והוא גרם לי לרצות לצפות שוב בפרק הראשון של הסדרה המקורית ולראות את הרגעים והבדיחות שזכרתי ולא הופיעו בגרסה "שלנו".
דביר בנדק עם נועה וולמן. מתוך המשרד.
יש ארבע דמויות חשובות בסדרה: מנהל המשרד דיויד, העוזר-למנהל גרת', טים האומלל ודון המזכירה של דיויד, ובארץ: אבי משולם (דביר בנדק), יריב (מעין בלום), יוסי (אלדד פריבס) ודנה (מלי לוי). דביר בנדק ("סיפור גדול") ומעין בלום יצרו גרסאות ישראליות משלהם לדמויות, וזה מצוין. הם שונים ובכל זאת מזכירים את הכוונות המקוריות של הדמויות (יריב פחות עלוב מגרת', אולי גם בגלל הפרצוף של השחקן הבריטי מקנזי קוק). הליהוק של אלדד פריבס ("שבע דקות בגן עדן", "פיק אפ") ומלי לוי (מנחה ב"אקזיט", "אהבה מעבר לפינה") בעייתי יותר. הם מגלמים דמויות שנמשכות זו לזו, ובעצם הם הסיפור המתמשך היחיד בסדרה. יוסי סובל משכנו למשרד יריב, דנה סובלת מאבי, הם מחליפים ביניהם מבטים מקצות החדר, עובדים יחד על יריב ומפלרטטים זה עם זה. על אף שכיערו את מלי לוי והיא משחקת טוב, היא לא מתאימה, היא לא מספיק פגיעה. וגם אלדד פריבס לא מספיק נעבך ואומלל, ובקלות היה יכול לגלם את התפקיד של החבר של דנה שעובד בחברה מחוץ למשרד. את התפקיד הזה מגלם אלון חימוואי, ואת התפקיד של ילנה, הבוסית של אבי משולם, מגלמת הלנה ירלובה ("חמש שעות מפריס").
הפרק הרביעי מתנהל על רקע הלחימה בעזה ויש בו סממנים רבים של סדרה "רגילה" בסגנון שלו ובקטעים הארוכים השונים מאלו של הסדרה המקורית. עוזי וייל, כהרגלו, מזכיר את השואה כשהוא יכול, בין עובדי המשרד בפתח תקוה ישנם דתייה (בהריון), ערבי, רוסי ובהמשך גם אתיופי יצטרף, אבי משולם נטול עניבה (בכל זאת, מדינת ישראל פה והוא לא עובד בבנק), וּויתרו על צילומי מכונת הצילום המדכאים- מה שמוביל אותי לדבר העיקרי שלא אימצו מן המקור: מימד הסבל. בהומור של הסדרה המקורית היה כאב. טים ממש לא רצה לעבוד שם, הבדיחות שלו על גרת' והמשיכה שלו לדון היו המפלט מהעבודה הבלתי נסבלת. דיויד הצחיק בעיקר את עצמו, הוא הביך את עצמו מול כולם וגרם לנו אי נוחות. הוא היה אנוכי, חשב שהוא מצחיק אנשים, בוס ורקדן נהדר, וחלם להצליח כזמר, ובכל זאת ריחמנו עליו וצחקנו מדבריו גם כשהתחנן שלא יפטרו אותו. אולי בגלל שדביר נחמד, יש לו חיוך כובש ואין בו את הרשעות שנבעה מן הכאב של דיויד, נעדרת הגרסה הישראלית כולה מסבל וכאב, או שפשוט יש לנו מספיק מזה בחדשות השתלטניות.
המשרד
ישראל, 2010
ימי ג', שעה 22:30, בערוץ yes Stars Comedy