ביקורת: לעולם אל תיכנע / Never Back Down

עמוס קלישאות והתיחסויות לסרטים אחרים, "לעולם אל תיכנע" נועד למטרה אחת: גברים נטולי חולצה ונשים בלבוש מינימלי. אפרת וייסמן חיפשה גם משהו אחר, ולא מצאה.

אין ספק שמטרתו של הסרט היא בראש ובראשונה להציג גברים בלי חולצה ובנות בלבוש מינימלי, מטרה נעלה בפני עצמה אבל לא מספיקה בשביל להחזיק סרט. במקום לקבל השראה ממה שקורה סביבו הוא מחקה עלילות ודמויות ומוסיף להן קלישאות של ז'אנר. סרט נעורים, אך לא מהטובים שנתקלתי בהם. מתאים למעריצי הז'אנר בלבד או לאנשים שנהנים מג'אנק קולנועי. וגם במסגרת הג'אנק ראיתי טובים ממנו.

לזכותו של "לעולם אל תיכנע" יאמר שיש לו קצב טוב. סרט של קרוב לשעתיים שבהחלט זז וזורם מהר. סצנות הקרב מבויימות טוב ונראות אמינות אך רק הן. הרגעים הדרמטיים, שבהחלט יש נסיון לכאלה לאורך הסרט לא מצליחים לרגש או לגעת בצופים בגלל משחק מזוייף של השחקנים שסביר להניח נובע מבימוי לא מקצועי וחסר הבנה ומבעיות תסריטאיות של עיצוב דמויות.

ג'ייק טיילר, נער מתבגר וכועס שנוטה להיכנס לצרות בבית הספר נאלץ לעבור עם אמו ואחיו הקטן לאורלנדו פלורידה בגלל מלגת טניס שקיבל אחיו הקטן. לא ברור למה בחרו למקם את הסרט באורלנדו מעבר להצדקת הלבוש המינימלי של הדמויות בסרט. הלוקיישן, שיכול להיות מרתק לצילום וכלי נהדר להעמקת העלילה, לא מקבל שום טיפול מעניין וההתייחסות היחידה אליו היא "חם פה ובגלל זה הבנות בביקיני כל השנה". באורלנדו, לומדים מהר, לא הכל נוצץ וזוהר וג'ייק מגלה שבני הנוער המקומיים, כדי להעביר את זמנם, הקימו לעצמם מועדון קרב מקומי. ג'ייק, שנהג להיכנס לקטטות בבית ספרו הקודם, מהר מוצא את עצמו משתתף במועדון הקרב. רק שג'ייק מגלה שבאורלנדו, לא כמו באיווה, כישוריו הקרביים לא מספיק טובים והוא נאלץ למצוא מנטור שיעזור לו להתאמן פיזית ונפשית כמובן, כדי שיוכל לחזור לנקום בראיין, הילד הרע המקומי שניצח אותו והשפיל אותו מול הבחורה שהוא אוהב.

העלילה, שנשמעת קלישאתית מלכתחילה, אכן נופלת לכל הקלישאות האפשריות לאורך הסרט. הסרט לוקח מכל סרט אפשרי שהוא יכול ? מועדון קרב, קראטה קיד ומיליון דולר בייבי לדוגמא. יש נסיון נואש למודעות עצמית עם המשפט שנאמר בסרט "כאן זה לא אמריקן פאי", אבל זהו נשאר בגדר נסיון בלבד. הדבר היחידי בסרט שמזכיר את אמריקן פאי זוהי סצנה לסבית רטובה באמבטיה. ההומור, הקסם והלב שיש באמריקן פאי (הראשון לפחות) נשאר בחוץ. הסרט לא עושה שימוש מעניין או שכלתני במקורות שהוא לוקח מהם, אלא משתמש בהם כעלילה נטו. לקחו כמה עלילות שונות, כמה דמויות, הכניסו קלישאות סטנדרטיות של ז'אנר ואיכשהו יצא בסופו של דבר סרט.

אף אחת מהדמויות לא מקבלת טיפול רציני ורב הדמויות, אם לא כולן, נשארות בגדר קלישאה, סטראוטיפ או אילוץ תסריטאי. בגזרת המשחק אנו נתקלים בעיקר בשחקני סדרות שלא השאירו רושם רב עם המשחק הטלוויזיוני שלהם עוד קודם. בתפקיד הראשי משחק שון פאריס, ששיחק בסדרה קצרת המועד Reunion והשתתף באין ספור תפקידי אורח בסדרות שונות. קאם גיגנדט ששיחק את וולצ'ק באו.סי משחק כאן את ראיין, הילד הבעייתי שאוהב להיכנס לקרבות ולהתגרות באנשים. בתפקיד המחשוף משחקת אמבר הרד ששיחקה בסדרה קצרת החיים Hidden Palms שגם שם מעבר ללבוש שמלות קצרות לא הפגינה כישורי משחק מלהיבים. את תפקיד האם מגלמת לזלי הופ, אשתו של ג'ק באואר מהעונה הראשונה של 24 שגם בסדרה המצויינת הזאת לא זכורה לי כמישהי שהפגינה משחק מרשים. ובתפקיד המנטור משחק דג'ימון הונסו, שלא ברור איך הגיע לשחק בסרט הנ"ל אחרי שהיה מועמד לאוסקר פעמיים. אפילו הונסו לא מצליח לרגש ולהכניס עומק לדמות שלו והמשחק שלו עובר חלש כמו כולם (או אולי אפילו חלש יותר מכולם), עובדה שמראה עוד יותר את חולשתו של התסריט ואת חוסר הבנתו של הבמאי בבניית דמויות נכונה.

סרט חסר מקוריות, חסר מעוף, קלישאתי ולא מרגש, גם לא כשהוא מנסה. לאוהבי הז'אנר בלבד וגם הם אני מאמינה ירגישו בחולשותיו הרבות של הסרט שנובעות קודם כל מתסריט תפל ולא מעמיק. לזכותו של הסרט אני אומר שלמרות כל הבעיות שלו, השעתיים שלו עברו יחסית מהר וברגע שהרגשתי בנח לצחוק עליו אפשר להגיד שאפילו קצת נהניתי.

דירוג:

לעולם אל תיכנע
ארה"ב, 2008
113 דקות.
הפצה: יונייטד קינג, החל מה-31.07.2008 בקולנוע.
בימוי:
ג'ף וודלו
תסריט:
כריס האוטי
שחקנים:
שון פאריס
דג'ימון הונסון
קאם ג'יגנדט