ביקורת טלויזיה: מתי נתנשק? (ערוץ 10)

מתי נתנשק" לוקחת את הצופה לתל אביב אחרת, תל אביב בודדה יותר. גלמודה. התל אביב שנרדמת לבד בלילה, תופסת כרית גדולה ומחכה למשהו נוסף? ליותר. דלית קהן יצרה תוכנית עם פרספקטיבה מעניינת בחיים הישראלים, שכנראה לא נראתה בסדרת פריים- טיים מאז "מרחק נגיעה" בערוץ 2. אחרי הצלחת "אהבה זה כואב" המצוינת של דנה מודן, לערוץ 10 היו את כל הסיבות להפיק את הפרויקט הזה.

התסריט של דלית קהן (שחוץ מהיצירה והתסריט גם משתתפת), מסתעף בצורות משונות ומוזרות. רוח העצבות נודפת בקלילות מהסדרה, להבדיל ממקבילותיה "אהבה זה כואב" ו"סקס והעיר הגדולה"; אבל כאילו המורכבות של הדמויות לא מספיקה, קהן מחליטה שהן כאילו צריכות לסתור את עצמן.

הסרט מורכב משלושה סיפורים שונים לחלוטין, שחיי הדמויות בהם שזורים זה בזה באופנים שונים. הסיפור הראשון הוא של מערכת היחסים המתהווה בין שירה (עדי עזרוני) ויובל (ליאור אשכנזי). סצינת הפתיחה מתארת את פגישתם הראשונה, בצהריים (רומנטי?), במסעדה ריקנית בתל אביב. יובל כאילו מנווט את השיחה, ושירה לא מתלהבת מדי. בתפנית מפתיעה, כאילו משום מקום, שירה מתחילה לגלות ענין ביובל. הוא מספר לה שהיה לו הרבה כסף, הוא בזבז אותו על בחורות וסמים בארה"ב, הוא מחייך את החיוך הליאור-אשכנזי המוכר, והיא כבר שבויה. מה בדיוק גרם להתאהבות? אל תשאלו אותי.

בקוטב השני, נמצאים סוזי (יעל שרוני) ומיקי (ליאור רז). זוג נשוי פלוס כמה קטנטנים. הוא בוגד, היא יודעת, והם נשארים ביחד. כנראה הילדים. זה לא מפריע להם לשנוא אחד את השניה, ולהתעלל אחד בשניה. אבל זה לא בדיוק מה שנראה לעין. הוא חוזר מהמאהבת שלו, אותה שירה ממקודם, היא יודעת, אבל בכל זאת הם לא נראים הכי מעוצבים בעולם זה מזו. אחרון, הוא סיפורה של רונה (קהן), ה"אסתי המכוערת" של "מתי נתנשק" (למרות שאורנה דץ לא נראית באופק להביא את המהפך). רונה מודעת למראה החיצוני הבעייתי שלה, אבל בכל זאת תרה את סצינת הבליינד דייטים בחיפוש אחרי האחד, כשהזה נמצא דווקא מתחת לאפה.

על אף שדמויותיהם של עזרוני ואשכנזי במרכז, בולטת דווקא יעל שרוני בתפקיד סוזי, האישה הנבגדת. סוזי היא הדמות הכי פופולרית בסרטים וסדרות בימים אלו, אבל שרוני לוקחת את התפקיד בצורה מכובדת ביותר. קשה לקחת ברצינות מישהי שצמחה דווקא מהטלנובלות (ולא נשכח את "מסודרים"), אבל שרוני היא לא שחקנית בכאילו. היא יודעת בדיוק מה היא עושה, וסביר להניח שהיא לא הפרח שישבר ברוח.

בכל אופן, עזרוני הגיעה מוכנה לסדרה. היא חיה בניו- יורק, היא למדה משחק אצל סטלה אדלר. היא כבר לא המשוחררת הטריה מצה"ל בשירות ערוץ הילדים. היא עשתה התקדמות לא רעה, ואפשר לתת לה רק מחמאות על המשחק שלה פה. ליאור אשכנזי כבר מנוסה, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה; וכשנותנים לו להשוויץ בחיוך שלו – אז כמו ב"השיר שלנו", הוא פורח. אבל הדמות של אשכנזי היא לא רק פנים יפות וכרס גיל קטנה. יובל הוא דמות עם תסביכים לא קטנים מבית, שממשיכים להכות בו שוב ושוב.

בהפקות ישראליות, אני נוטה להגיב גם על התאורה. משום מה, אנשי התאורה בארץ מרגישים צורך להפוך כל הפקה ישראלית לטלנובלה, עם כמויות תאורה עצומות, כמו שקרה ב"הבורר" (והרס את הנופך האפל-פושע שלו, סטייל "הסופרנוס", בעיני). אני שמח לבשר שכאן לא נגעה ידו של תאורן טלנובלות, והתאורה בסדר גמור!

לבמאי אלון בנארי, היתה כנראה עבודה קלה ביותר לביים את השחקנים המקצועיים של הסדרה. נראה כאילו כל דמות היא תוצר ישיר של הסגנון האישי של השחקן שלה, מה שהופך את החוויה לנעימה ביותר לעין, וזרימה קלילה של העלילה. אם מתעלמים מהשטויות של קהן בדמותה של רונה, והסתירות המוזרות באישיותם של רוב הדמויות, אפשר גם להנות.